הקורא אליו הגעת
<B>קפא</B>
אנא חזור לקראת הקיץ
"נוויל," אמר באטלהיים בחיקוי-מוצלח-למדי, "כמו מרלין? אין שם משפחה?"
"נוויל לונגבוטום," הוא מלמל. הבעה משונה חלפה על פניו של באטלהיים בטרם שב וחייך. נוויל החליט להתעלם מכך. "אמרתי לך," התעקש, "יש לי כרגע הרבה עבודה."
"כן, את זה אני יכול לראות. מה אתה מגדל פה בכלל?"
מחווה בידו בביטול, פנה ההילאי מג'יני המנמנמת (נוויל תהה כיצד היא יכולה שלא להתעורר בעקבות כל הרעש) בוחן את הייחורים שצמחו בתוך מגשי ההנבטה ומרחרח את האוויר.
"כל מיני דברים," החל נוויל, "דברים שמאוד לא כדאי לגעת בהם." ההילאי התקרב באורח מסוכן לנימפנית נושכת ונוויל התלבט בינו-לבין-עצמו אם להתריע בפניו על הסכנה. ההתלבטות נחסכה ממנו כשהצמח התנפל על באטלהיים בהבזק של שיניים וקנוקנות. למרבה ההפתעה, קפץ ההילאי לאחור, מטיל על המטרד כישוף הקפאה מחוכם.
"מוזר," ציין, מחליק את השרביט לכיסו, "לא הייתי מצפה שצמח במצב כזה יתקוף. אתה גם מרעיב אותה? הם צריכים לקבל זחל כחול אחד לפחות כל יומיים."
נוויל חרק בשיניו. "אין זחלים כחולים באזור לאחרונה. לא מאז ש... אין זחלים. אני לא בטוח למה."
"ובכן, די ברור למה אין. אבל למה אתה לא נותן להם חלמונים של ביצה כמו שכל אדם שפוי היה עושה?"
נוויל שיכל את זרועותיו על חזהו ונמנע מלהגיב. באטלהיים המשיך ללהג: "זה באמת לא עניין גדול, כל הצמחים. אני לא מבין למה אתה נראה כל כך מודאג – הם פשוט צריכים תחליפים בסיסיים לאוכל הטבעי שלהם. הנה, אציו ביצה."
שניהם ניצבו בחממה הדוממת; באטלהיים במצח מקומט בריכוז; נוויל נועץ בהילאי מבט של ספקנות עמוקה. כחצי דקה לאחר מכן, התממשה צורה אליפטית מתוך האוויר הדק. היא הייתה לבנה, הבחין נוויל – גודלה לא עולה על זית ממבט ראשון – אולם הלכה וגדלה ככל שהתקרבה אליהם. באטלהיים פתח את הדלת.
"הנה," אמר ההילאי כשהוא קולט את הביצה בכף ידו. "נסה אותה." הוא השליך את הביצה לנוויל, אחר הביט בעניין על הצמח, מחכה לבן-שיחו שיפעל. הנער נשאר לעמוד על מקומו ולקח נשימה עמוקה.
"שמע, הדלת בכיוון ההוא. אני די בטוח שיש ישיבת צוות בעוד כמה דקות. למה שלא תלך לבדוק?"
