שנת 1965 בספרים

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

את הספר הישן הזה היה לי זמן רב בבית עד שיום אחד שלפתי גם אותו מהמדף...
כשאנו קוראים אותו אנחנו נכנסים בבת אחת לעולם אחר! עולם שונה לחלוטין מכל מה שאנו מכירים במערב.
עולם של חגיגות וטקסים שונים ומשונים. זוהי מדינה שדת השינטו והדת הבודהיסטית גרות בה בכפיפה אחת
עד שכל הספר מלא בשמות טקסים ותהלוכות אלמוניים לנו לחלוטין...
בסך הכל מסופרת לנו כאן אגדה יפה מעולם אחר העלילה מתאחשת בעיר קיוטו
שהיא עיר גדולה ביפאן על נערה שגדלה כבת יחידה בבית אמיד
ופתאום מתגלה לה שהיא "אסופית" (מילה נשכחת) כלומר ילדה מאומצת שהגיעה לבית הזה בנסיבות מעורפלות
והנערה מגלה פתאום שיש לה גם אחות תאומה, עניה ממעמד נמוך וכל ההתפתחויות שנובעות מהעלילה הזאת...
קוואבטה הסופר כותב בצורה מאוד מעודנת ומרומזת. היה מרתק בעיניי לגלות שאיכשהו בעלילה גם בעולם המתואר כאן,
הזר לנו לחלוטין יש סימנים של השפעה מערבית ואולי מודרנית יותר. הוא למשל מזכיר שם תמונות של פול קליי (פאול קלה)
ובמקום אחר בית עסק מסוים מוכר רדיו טרנזיסטורים ועוד ועוד
מה שקצת הפריע לי הוא שהמתרגם של הספר הזה לא תירגם אותו ישירות מיפאנית אלא דווקא מגרמנית
דבר שמביא לדעתי ל"טלפון שבור" למשל הוא מזכיר את אחד העצים המוזכרים (ומוזכרים הרבה) כעץ כופר
ומתאר אותו כעץ ענק. טרחתי לבדוק בגוגל מהו אותו עץ כופר ומסתבר שמדובר בעץ ממש קטן שהוא כמעט שיח...
ועוד מצאתי גם שמות אחרים של צמחים שאינני בטוח ששמם המתורגם הוא קיים וזהה למקור.
אבל כללית מדובר בסיפור יפה ומעודן ורק אזכיר שקאוובטה הסופר גם זכה בפרס נובל...
בקיצור למרות מה שהזכרתי - כדאי לקרוא!

יש לי בבית המון ספרים ואינני מבדיל לעולם בין ספרים חדשים וישנים -
את כולם אני קורא בחפץ לב.
וכך הגעתי לספר הנ"ל, שרק אחרי שהתחלתי לקרוא בו נוכחתי לדעת שקראתי אותו כבר לפני שנים רבות...
זה כלל לא הפריע לי לקרוא בו, כי הוא מאוד קריא לדעתי.
בספר הנ"ל מספר לנו גיבורו אליקום בגוף ראשון על עצמו ועל קורותיו
הוא מצטייר כטיפוס קצת מעופף שאכן "מעופף" לו ממקום עבודה אחד למשנהו.
אמנם שמו של הגיבור בספר הוא אליקום, אבל כל הסימנים מצביעים על כך שמדובר בתמוז עצמו!
וכפי שאני מבין גם בספרים אחרים שלו יש יסודות אוטוביוגרפיים.
מה שעניין אותי בספר, הוא התמונה המצטיירת של החיים בארץ בזמן המנדט הבריטי
ועד כמה היו אז ערבים ובדואים עובדים לעתים צד בצד עם היהודים...
חשבתי על כך שכשלא הייתה לנו כאן מדינה, לא היה משרד רווחה או מחלקת סעד וכו
מי שנמצאו במצוקה כלכלית, היו עזובים לנפשם כי לא היה שום מוסד של המדינה שאמור היה לעזור להם.
ואכן בעלילה יוצא אותו אליקום לחפש עבודה כבר בגיל שש עשרה בהיותו יתום מאב
ובגלל המצוקה הכלכלית בבית. חוויותיו של אליקום מאותם מקומות עבודה מזדמנים שבהם לא החזיק מעמד זמן רב
ולאחר מכן במחלקות פלמ"ח בקיבוצים
מסופרים לנו בצורה מעניינת ומאוד מיוחדת מאותה נקודת מבט "מעופפת"
כי אחרת אי אפשר להסביר את התנהגותו של הנ"ל בקטעים מסוימים.
הפריע לי בספר רק דבר אחד; באחד הקטעים מסופר לנו על מוות טראגי של ילדה קטנה שאותי זיעזע.
שלמספר - אליקום, יש חלק לא קטן (אבל לא פלילי) במותה
והרי רק מהאפיזודה הזאת הזאת ניתן היה ליצור ספר שלם!
אליקום מספר לנו לעומת זאת על מה שקרה, בקיצור נמרץ
עובר על כך לסדר היום ואיננו מזכיר את המקרה הטרגי הזה יותר...
ועם כל זה מדובר בספר שלמרות העברית המיושנת שלו עדיין מאוד קריא.

בלזק.... נו כן.

בעיני אבי הרומן המודרני, המיקרוסקופ של חיי היום יום, אדם שהבין לעומק וידע לבטא זאת במילים את מהות האדם.

הספר פשוט יפה, מעולה, עלילה מדהימה בפשטותה ועמוקה ברבדיה שמדברת על פערי דורות, אהבה שהאב לא מאשר ובתקופה ההיא היה לאב הרבה יותר תוקף. הבת המתמרדת, האם הצייתנית שגופה לא עומד לה בגלל הצייתנות העיוורת, המשרתת שאף אחד לא ראה אותה אך היא ראתה והבינה הכל. מלחמות בין משפחות, אגו, אהבות מתוך עניין חברתי או כלכלי ומה אין בספר הזה.

פשוט ספר מצויין ואני ממליץ עליו בחום כחלק מהקומדיה האנושית של בלזק.

אולי מספריו הטובים שקראתי.

ציון שלי: 8.5 מתוך 10

יום אחד עברתי ליד ספריית הרחוב החביבה עלי, וראיתי הרבה שקיות זבל מלאות ספרים מונחות בחוץ. נערכתי לסדר את הספרים במדפים, כמו שאני עושה לפעמים, משום שאנשים שמפנים את בתיהם מתעצלים לסדר את השקיות והארגזים שהם מוציאים מבתיהם. אבל אז עצרה אותי בעדינות אישה שעמדה שם והסבירה לי שזה דברים שהיא ניפתה וניקתה מספריית הרחוב, כדי שתהיה יפה ומזמינה. הלו? כל מה שקטן וצהוב את זורקת? ח"נ ביאליק? י"ל פרץ? בלזאק? על מה ולמה? ככה זה. היא הסבירה. אנשים לא לוקחים את הספרים הללו והם מצטברים להם בלי נגיעה. אז את כל מה שישן, זורקים לפח הגדול, ומי שתרם ישם בשקט וחושב שאחרים נהנים מהספרים שלו, למרות שהוא היה יכול לזרוק אותם ישירות.

בערך חודש אחרי האירוע מצאתי את הספר הזה באותה ספריית רחוב, ומהר לקחתי אותו אלי הביתה, שמא יישאר שם ויגיע בטעות זדונית לפח האשפה. לפני שאגיע לעלילה ולדמויות, אני אקצה זמן לעצם זהותו של הספר. זהו כותר מספר 12 בסדרה "ספרייה לעם" של הוצאת עם עובד. כמו רכב אספנות עם מספר רישוי בן שש ספרות, כמו רכב משטרתי עם מספר חד ספרתי. בקיצור - זה אירוע ייחודי ונדיר, פריט לאספנים. ספרייה לעם התחילה בתור ספרייה למנויים ששלחה יצירה ספרותית, מקור או מתורגמת, אחת לחודש לאלה שנרשמו מראש. וכפי שכתוב בספר "ניתן לחתום על מנוי בכל בית מסחר לספרים ברחבי הארץ". הספר יצא בשנת 1959, והיה חלק מיצירות השנה הראשונה של הסדרה. על הכריכה האחורית מצוין כי מחיר הספר למינוים הוא 750 פרוטה, ובפנים הספר כתוב שהמחיר ב"מכירה חופשית" כלומר שלא דרך המנוי הוא 1.50 לירה. בעותק שבידי היה גם מחיר מעודכן בעמוד הראשון בספר, כתוב בעיפרון והוא -.30 ואין לדעת אם שלושים לירות, או שקל או שמא שקל חדש. בעמוד האחרון של הספר כתובים שמות שנים עשר הכותרים שיצאו עד אותה עת, ביניהם ד"ר ז'יוואגו בשני כרכים ובשני חודשים עוקבים. על יד שבעה משנים עשר הכותרים מצויה כוכבית לאמור אזל מההוצאה עוד בטרם מלאה שנה. סקירה זו נכתבת בשנת 2025, ומאז הוצאת עם עובד הוציאה את הספר הזה במהדורה מחודשת ולה כריכה צבעונית ולא איור בשחור לבן עם שם בכתב יד קליגרפי. באתר סימניה אין סקירה של הספר הזה, לא במהדורה החדשה ולא בישנה.

ועכשיו לעלילה - אנחנו בירושלים, בימי מלחמת העולם השנייה, וגיבורי הספר הם מעדת היהודים יוצאי תימן. יש לציין שכותב הספר חיים הזז אינו יוצא תימן, כפי שאפשר לנחש משמו, ולא התגורר בירושלים או בכלל בארץ בתקופה הנדונה. אבל לא בטוח שזה עקרוני. ואנו עוקבים אחרי שלושה דורות של אנשים, לסירוגין בפרקים קצרים. ראש וראשון הוא מרי סעיד, חולם חלומות ומפרשם, מחבר גימטריאות ונוטריקונים, ומחשב קיצים, כלומר חוזה אימתי יבוא משיח בן דויד ואיתו הגאולה השלמה, בקרוב בימינו ממש, שלא לומר ממש בשמיני עצרת הקרוב ולכל היותר בפסח. עוד באותו דור, שומע שמעו בעיניים רחבות ואוזניים פקוחות לרווחה הוא חברו מרי אלפקעה. אלקעה זה אינו נשאר בתחום התפילות הלמידה והחישובים, ומחבר הלכה למעשה - אם גאולה קרובה, הרי מצווה עליו להביא ילדים נוספים, ולצורך כך זקוק הוא לאישה נוספת על אשתו שכבר ילדה בצעירותה וזקנה וסיימה, ועליו לשאת למגינת ליבה עוד אישה. ואם הגאולה קרובה, הרי אפשר להתנות בשטר הלוואה עד בוא הגאולה, כי עד אז לא נזדקק לכסף. ולמי ההלוואה? כאן נכנס לתמונה הדור השני. ציון, הוא בנו של מרי סעיד, היחיד שנשאר בחיים והגיע לבגרות מאותם ילדים שהביאו הוא ואשתו. ציון לוקח בהלוואה עשר לירות וקונה חמור. לציון ולאשתו נעמה הרבה ילדים ומעט פרנסה. ציון, כמו אביו, חולם והוזה, משתכר וזונה, ואילו נעמה עובדת בניקיון ודואגת לענייני הבית. אפשר להבין שאין השלום שורר ביניהם, בוודאי מהרגע שנעמה גילתה את העניין שיש לציון בשכנה חביבה. והדור השלישי הוא רומיה ביתם של ציון ונעמה, שעובדת גם היא בניקיון, מסתכלת בבחורים יפים וחולמת על הקיבוץ.

הפרקים חוברים יחד לפסיפס אנושי, המורכב רובו ככולו מדיאלוגים, עם מקפים בתוך חלק מהמילים ("טו--ב") לסמן את נגינתן. לסוף גוברים על מרי סעיד חלומות הגאולה, והוא מתיישב על יד הכל ונודר שלא לצאת משם עד בוא המשיח. הספר, כאמור, לא יוחזר לספריית הרחוב, ויכנס לאוסף ספרי העתיקות שאני מייסדת ברגע זה.

הספר הנ"ל כולל מקבץ של סיפורים על חגי ומועדי ישראל. מתוכו המלצתי כבר על הסיפור יום העצמאות של יעל.
לקראת חג הפסח הקרב, הפעם ברצוני להתמקד בסיפור רותי חמץ. במרכז הסיפור ילדה ושמה רותי, שרצתה להיות שותפה למבצע הניקיונות לקראת החג. אמא מצאה לה תפקיד ובקשה: חפשי בכיסי החליפה של אבא ובכיסיי המכנסיים של אחיך. רותי הפגינה חריצות ונגשה למלאכה במהירות ובנחישות, אבל אז דבר מוזר קרה רותי התעייפה ונעלמה... כולם את רותי מחפשים, איפה רותי שואלים.
זהו סיפור קצר וקליל. עבור ילדים רכים עשוי הסיפור להיות מעט מותח. מה שבטוח הוא יכניס אתכם ואת ילדיכם לאווירה המתאימה: אווירת הזמן קצר והמלאכה עוד מרובה. עם זאת חשוב שלא לשכוח: מדי פעם לקחת פסק זמן למנוחה ובינתיים אאחל שנזכה כולנו לימים אחרים ולשמחה רבה... אמן שיחזרו כולם במהרה!.
ולילדים אאחל לא להיעלם כמו רותי, אבל להיות כמוה חרוצים, אולי כך ימלאו כיסיהם לא בחמץ, אלא באגוזים ובכל דבר אחר שלו הם מקווים, חג שמח :).

הביקורת הזאת מוקדשת להורים שלי. לא, הם לא יקראו אותה. הם אפילו לא יודעים שאני רשומה לאתר הזה ושאני בכלל כותבת ביקורות, אבל הרגשתי צורך להקדיש.

ספרים באופן כללי הם אחד מזכרונות הילדות החזקים והמתוקים ביותר שלי, והספר הזה – הוא אחד מהספציפיים שבהם. גדלתי בבית מלא ספרים ומלא הערכה אליהם. לא זוכרת שהיה מצב של ספרים זרוקים על הרצפה. בגדים – כן, צבעים ודפים- כן, קופסאות פלסטיק לאחסון – כן. ספרים - בשום אופן לא. גם היום קשה לי לראות את אחייני משליכים ספרים לרצפה, או מדפדפים בפראות.
ספרים היו – ועדיין – ערך כמעט מקודש אצלנו. משהו שקוראים בו בזהירות, אם נקרע – מתקנים מייד, וכן, גם עושים מעת לעת מבצעי כריכת ספרים שמתחילים להתפרק. כל ספרי הילדות שלנו מלאים ברצועות סלוטייפ מצהיבות וישנות מרוב תיקונים. לא כי היינו מופרעים, אלא כי השתמשנו בספרים הרבה הרבה יותר מאשר במשחקים.

"שלום לך אורחת" הוא אחד הספרים שגם היום כשאפתח אותו יציפו אותי זכרונות. בכלל כשאני נתקלת בציורים המקסימים של בינה גבירץ (שבתור ילדה לא אהבתי, אבל כשגדלתי קצת הבחנתי ביופיים) שמשאירה מקום לדמיון הילדותי ולא מציירת ממש הכל. כל שורה בספר הזה מזכירה לי מחשבות שלי בתור ילדה. (אחד הדברים היפים ביותר בחיים הוא להיזכר מה חשבנו בתור ילדים... למשל בסיפור "רותי חמץ" – אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל כמה שעות לפני בדיקת חמץ הם רק מנקים כיסים.. אצלנו כבר הכינו אז חרוסת.)

אני מניחה שזה קצת מוזר לכתוב ביקורת לספר שאף אחד לא יוסיף אותו עכשיו לאיזו רשימת קריאה בשם "להשאיל מהספרייה" או משהו כזה. פשוט נתקלתי בו בשיטוטיי באתר, והרגשתי צורך לכתוב עליו כמה מילים. רשאים להתעלם.

לפני כמה חודשים קראתי את ספרו של אהרן שבתאי "המיתולוגיה היוונית" מסדרת "מיתוסים" בהוצאת מפה. כבר בתור ילדה צעירה (שלא לומר, פעוטה) הכרתי חלק מהסיפורים הללו, מכיוון שאבא שלי גרס שאם אפשר לקרוא לי בגיל שלוש את "זהבה ושלושת הדובים", אני יכולה להתמודד גם עם סיפורים על אונס, הטרדות מיניות, אלים נקמניים ואנשים שהופכים לחיות/לעופות/לעצים/לפלגי מים וכיו"ב. אז התמודדתי.
אבל מבחינת הגרעין המיתי (מושג של פרופ' אלי רוזין) של הסיפורים הללו, הם די חוזרים על עצמם והקריאה בספרו של שבתאי לא היתה מרתקת, אם כי הוא בהחלט העביר בצורה מרוכזת ויעילה את המידע.
אבל אובידיוס - זה כבר דבר אחר.
לא מזמן קראתי סיפור של קן ליו, "ביבר הנייר". היתה שם אישה שהכינה חיות אוריגמי מנייר, נשפה אוויר לתוכן והן קיבלו נפח והתעוררו לחיים. זה, להרגשתי, מה שאובידיוס עשה. הוא לקח סיפורים מיתולוגיים שלפחות בתקופת חייו (המאה הראשונה לפנה"ס) כולם הכירו, והפיח בהם חיים. הוא העניק לדמויות המוכרות אופי מובחן, עומק, קול ללבטים שלהם ולבחירות שלהם ברע או בטוב, ולפעמים גם הזדמנות ללמד על עצמן סניגוריה. וזה מרגש, וזה מעשיר, וזה מענג - מזון-על לנפש. עבר זמן רב מאז שקראתי יצירה אפית בסדר גודל שכזה וחבל, כי רק כשאני מגיעה ליצירה שכזו אני נזכרת כמה הנאה אני שואבת מהסוגה הזו.
הלוואי שהייתי יכולה לקרוא לטינית, אבל גם בלי יכולת השוואה, נהניתי מאוד מהתרגום של שלמה דיקמן. השפה הארכאית לא הפריעה לי כלל - להפך, היה לה ניחוח של זמן ושל מקום רחוקים, ומבחינתי הצורה השתלבה באופן פנטסטי עם התוכן ועם התקופה בה פורסמה היצירה לראשונה.
מעדן ספרותי מהמעלה הראשונה.

"האלוף" מאת טד ברקמן (הוצאת עם הספר, 1965) הוא סיפור חייו של הקולונל דוד "מיקי" מרכוס, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט־פוינט, עורך־דין ממשלתי ובכיר בעיריית ניו־יורק, "מאמנם של הסיירים לוחמי־הג'ונגל באוקינוס השקט; ממתכנני־הפנטאגון, צנחן־מתנדב בנורמנדי" (עמוד 19), אשר הסכים עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל לבוא ולסייע לכוחות ההגנה בארגון ובניין הצבא. בן־גוריון כתב בהקדמה לספר כי הקולונל מרכוס תרם "תרומה כבירה להקמתו ושכלולו של מנגנון המלחמה שלנו" (עמוד 9). ברקמן כתב ביוגרפיה מרתקת לקריאה על אדם שפועלו לא מוכר דיו.

במאי 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, נשלח מרכוס, אז לוטננט־קולונל ביחידת הממשל הצבאי של צבא היבשה האמריקני, מוושינגטון ללונדון. שם שכנע את מפקד האוגדה ה־101, גנרל מקסוול טיילור שיותר לו לצנוח עם הכוחות בצרפת בעת הפלישה. לעובדה שמעולם לא צנח קודם לכן לא ייחס מרכוס חשיבות יתרה. "קצת אחרי חצות, בבוקר ה־6 ביוני 1944, יצא מיקי מרכוס - בבוא תורו - בעד פתחו של מטוס־התובלה, כשרגליו שלוחות קדימה, זרועותיו פרושות לרווחה וראשו כלפי מטה" (עמוד 40). לאחר הנחיתה חבר למספר צנחנים נוספים איתם יצא למשימה שאליה נשלחו, יצירת כאוס בקרב הכוחות הגרמניים וניתוק רצועת החוף מתגבורות אויב. הכוח בפיקודו נתקל בעמדת מקלע גרמנית מבוצרת. אז "פתח מיק באש, ברובהו האוטומטי. המקלע הגרמני פנה לעברו, כדי להשיב לו. כשהוא משנה את עמדתו לאורך המשוכה, תוך כדי החזרת אש, הורה מיק בניד־ראש לסמל שלו שיעביר את שאר חייליו לאורך סוללה סמוכה ויובילם בתנועת־איגוף רחבה לעבר ערפו של האויב; הוא עצמו יוסיף לרתק את המקלען" (עמוד 42). היתה זו, כתב המחבר, "הדגמה קלאסית של שילוב אש בתנועה. הגרמנים, שכל דאגתם היתה נתונה לצליפותיו הרצחניות של מיקי, היו חסרי־ישע כאשר עט עליהם הפטרול מאחור" (עמוד 42). שישה חיילים גרמנים הרג הכוח בהיתקלות זו. במהלך הקרבות עוטר מרכוס בעיטור השירות המצוין ובכוכב הארד. את הניסיון הקרבי שרכש שם, אך גם את שלמד בשנותיו כקצין מטה בפיקוד הצבא, כבכיר בעיריית ניו־יורק רתם לטובת העניין.

על כוחות ההגנה והפלמ"ח אמר מרכוס לבן־גוריון כי הם "הטובים ביותר שראיתי מימי, אומץ – אופי – דמיון. הם חיל־גרילה כביר. אך עדיין אינם צבא" (עמוד 21). לדבריו, סיפר בן־גוריון בהקדמה, "בפלמ"ח יש חומר אנושי מצוין, נועז, אבל רוב מפקדיהם יודעים רק לפעול בכיתה ובמחלקה" (עמוד 6). ועוד הסביר ל"זקן" על חשיבות מטה מסודר ויעיל, לוגיסטיקה ומילואים. "במלחמות אין מנצחים פשוט על־ידי החזקת־מעמד. לאחר שאתה עוצר את האויב, הכרח שתהיה מסוגל להנחית בו מהלומה של הכרעה" (עמוד 23). בסופו של יום ידע מרכוס ליהודים בפלשתינה היה משהו שהיה חזק יותר מכל היתרונות החומריים של אויביהם. "היתה להם מטרה – מטרה שלמענה היו מוכנים, ואפילו להוטים, להקריב את חייהם. מגינים היו על ארץ שאותה מילוטו במו־ידיהם מסלעים צחיחים, שמש חסרת־רחמים ועזובת־דורות. חיילים מקאהיר ומדמשק, שיפעלו כפולשים הרחק מבתיהם, לא יילחמו – לא יוכלו להילחם – באו־תה קנאות" (עמוד 25). לחיים לסקוב, בעברו רס"ן בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אמר מרכוס: "אם מותר לי להגדיר את המטרה שאליה עלינו לשאוף, אומר כי זוהי תושיה, תחת מטריה של מרות מוצקה" (עמוד 70).

יש מחלוקת בשאלה עד כמה הספר תיאר אל נכון את תרומתו של מרכוס. בספרים, דוגמת "שלום חברים" שכתב נתן שחם, תוארה גשיה מזלזלת כלפי מרכוס בקרב מפקדי הפלמ"ח. ועדיין ניכרת תרומתו בארגון צה"ל, בגיבוש תורת לחימה, בפיתוח מחלקת הדרכה וקורסים מקצועיים וכן בתרומתו בקרבות לטרון ובפריצת דרך בורמה. כששאל אותו בן־גוריון עם התכנית שהכין מוכנה השיב מרכוס שנדרש לו רק עוד דבר אחד בכדי שתצליח. ומהו הדבר, שאל בן־גוריון. "נס. מה מצב המלאי שלכם?" (עמוד 28). מסתבר, שהיה מלאי כזה ומרכוס ופועלו הם חלק מכך.

בשבוע שעבר הצלחתי לצאת חמשו"ש אחרי הרבה זמן שלא, וכחלק מההשלמות שלי עם העולם שבחוץ, הלכתי גם לסיפור חוזר לקנות איזה ספר ספציפי. מפה לשם היה איזה מבצע של להירשם למועדון או משהו, מה שבסופו של דבר הקנה לי ספר מתנה בקניית אחד. אז נשארתי שם וחיפשתי בעמודה של עם עובד איזה ספר נוסף (תמיד אעדיף את הגודל הסטנדרטי שלהם, בלי קשר לשאר המאפיינים) ומצאתי נוכחות גדולה של בלזק. את בלזק הכרתי בשם, אבל הנוכחות שלו הייתה יותר חרוטה לי בזיכרון בגלל איזה ספר של צוויג שכתב עליו ביוגרפיה ויש תמונה די גדולה (ומוזרה?) של בלזק, שלא יצא לי לקרוא כי את בלזק עצמו לא יצא לי לקרוא. אז אמרתי לעצמי שאוקיי, הנה ההזדמנות, וכבר חיפשתי לי קצת ביקורות וחוות דעת על שלל הספרים שלו שהיו שם. במקרה על הספר הזה הייתה את הביקורות הכי מפרגנות, ולכן בחרתי אותו.

אז למה אני מספר את כל זה? כי כן במקום מסוים רציתי להיפתח לעוד סיגנון, לפחות אחד שמוכר ומלא בתארים, ולמעשה לא כלכך התחברתי.
אני אתחיל בתרגום. משיחה שלי עם כמה דוברי צרפתית על הספרות שלהם, התרשמתי ממה שהם מתארים כחינוך מגיל קטן לספרות דווקא צרפתית ומההערצה הזאת לספרות שלהם, בעיקר לשפה שלה. זה גם היה הרושם שלי, ובכלל כל הקטע של השפה הצרפתית עם הרומנטיות שבמבטא, כן תיארתי לעצמי איזשהי שפה מיוחדת שגם מצטיינת בתיאורים שלה. אז צרפתית אני לא יודע, אבל התרגום הנוכחי מאוד התאים לי למה שתיארתי. התרגום כתוב בעברית מיוחדת ולא עכשווית, והצהוב של הדפים בעיקר בא לידי ביטוי בעברית שבדפים. כל זה עם התיאורים המכוונים מראש של הסופר - הביא לתוצאה תיאורית מאוד יפה, שנהנתי ממנה לאורך כל הספר.

אבל סגנון הכתיבה קצת היה לי סתמי. העלילה נחמדה, התיאור האנושי לא משעמם והלך הדברים סה"כ מסקרן וזורם, אבל בסדר וזהו, לא הרגשתי משהו מיוחד או מושך מאוד, כמו שאני מוצא בסופרים וספרים שאני כן אוהב. אני לא יודע אם אנסה עוד ספר שלו, אולי כן ואולי לא, אבל אני לגמרי יכול להבין את התארים של בלזק, ואת הדיבור סביבו, על אף שלא קראתי איזה רצף ספרים שלו כדי לתהות על סגנונו ולהסיק מסקנה יציבה יותר, כן אני חושב שמדובר בסגנון מאוד נחמד וקלאסי, לא משהו שגרם לי למחשבות או חיבור מיוחד, בסדר גמור.

נ"ב, את הביגורפיה של צוויג עליו אני לא חושב שאקרא.

תקופת יישוב הארץ, והתקופה שלאחריה.
שתיהן זרות לי, אם כי השנייה הרבה יותר מוכרת לי.
על הראשונה שמעתי בלי סוף מאבא שלי, ומסבא שלי, והרגש נשאר רחוק, תלוי בזמן שמספרים אותו.

יונס(יונה), הוא אדם לא כלכך נעים. הרבה לא תדעו עליו, כלומר על סביבתו כן, אבל רגשות מלבד זעם ומירמור, הוא לא חושף.
אפילו רשעות קיימת בו, כפי שהוא עצמו מעיד.
אותו יונס, מקבל על עצמו בהחלטה רגעית לכתוב ספר ביוגרפיה, על חלוץ אחד, דוידוב שמו. הוא מקבל על עצמו את המימון והאחריות של לאסוף חומרים מפי אנשים עם כל התוכן שבדבר, ויוצא לדרך.

אך זה הדבר האחרון, שיונס מתכוון באמת לעשות.

זהו השלד של העלילה, וככה גם הסיפור מתחיל, אך בזמן שיונס מתבטל מלכתוב את הספר, הוא עדיין צריך לעסוק במשהו.

הספר סובב סביב חיי השעה של יונס, (כל עוד הוא לא כותב את הסיפור של דוידוב, שמתגלה לנו מאליו). חייו כאדם אפרורי.
הוא סופר, מאהב, ובליין.
ואציין שדווקא הסצנות שלא סובבות סביב כתיבת הספר, הן מעולות ביותר.

אהרן מגד תיאר אותו ואת חייו, בצורה הכי טובה שאפשר.
כלומר, יונס לא באמת קיים, אבל משהו שם מוכרח להיות קיים.
וזה הסיפור, וזה אהרן מגד.

כבר שנים שאני אוהב וצורך תרבות ואמנות על כל צורותיה. זה עושה לי טוב, זה ממלא לי את הנפש וזה גורם לי לסקרנות בלתי נגמרת. אבל שום דבר אינו מושלם. וגם לי יש את שריטותיי שלי. בין אם ספר או סרט, תמיד היה לי קשה עם דמויות חפות מפשע שמשלמות על לא עוול בכפן בחייהן, בזמן שהגיבורים הראשיים מתנהלים כאילו כלום. ישנן קטילות אכזריות ומסכנות שמותירות דמויות שוליות או מרכזיות ללכת בדרך כל כך נוראית ולא שלווה, שליבי נכמר. אבל באותו מזוכיזם מעוות, תמיד סקרן אותי לדעת מה הדבר. ומה קרה. ולמען האמת, העדפתי יותר לקרוא או לשמוע על אותן מיתות נוראיות או מקרים בלתי הפיכים שקרו לדמויות. את סיפורי המיתוסים, אני גמעתי מאז הייתי ילד בשלהי היסודי, שעבר מעניין שסקרן אותו לאחר. בסוף גם המיתולוגיה הייתה הלחם והחמאה שלי. הסיפורים העל טבעיים על אלים, גיבורים, סוסים מכונפים, מפלצות ים מחרידות קסמו לי וסקרנו אותי. וגם בחיי הבוגרים, כשהעניין בנושא פחת והסקרנות נטתה לדברים ארציים יותר, הבנתי כמה אותם סיפורים כמעט כמו התנ"ך, עיצבו את חיינו ונכנסו לנו לביטויים השגורים ביומיום מבלי תמיד לדעת על המקור.

וכנראה, שלעולם לא נדע את המקור האמיתי של אותם מיתוסים. אבל לא חושב שזה כל כך משנה כשמי שהוא המקור להיכרות שלנו עם אותן אגדות, הפך אותן לאייקוניות שהן. כמו אל בעצמו, נפח חיים בדמויות הידועות בשם ובמעשים. העניק להם ייחודיות ועניין. ערבב את המיתוסים של יוון, רומא מולדתו, אפילו מיתוסים בבליים ומצריים וטיפה בדה ממוחו שלו, כדי לערבב וליצור את אוסף הסיפורים הגדול ביותר כנראה. שני לתנ"ך, שכמו האחרון, דאג המשורר לטוות ולארוג ביד רמה בין הסיפורים האלה כדי ליצור משהו קוהרנטי ויחיד. אבל השם השני של אובדיוס מעולם לא היה "קוהרנטיות". מבין כל המשוררים הקלאסיים הגדולים, מבין כל אותם אלה שניצבים בין הגדולים שביצירה האנושית, אובידיוס הוא הערסוואט מכולם אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא החריג וכנראה שאולי בגלל זה, למרות ששמו לא מוכר בעולם מחוץ לספרות, את סיפוריו שלו מתוך ה"מטמורפוזות" שלו, כולנו שמענו פה ושם. אם בטיול השנתי שלי בו שמעתי לראשונה אגדה פרי יוון על פאן אל המוזיקה הסאטיר, שמנסה להשיג נימפה נחשקת (מבלי שאני עדיין יודע אונס מהו). אם זו בתקופת הסקרנות שלי מן המיתולוגיה וקריאה בכל מקור אפשרי (למרות שעשור+ אחרי, עם קריאת המטמורפוזות, הבנתי שזה רק קצה הקרחון), אם ביצירות מוזיקליות שהושפעו מאותם סיפורים, או רפרנסים מובהקים בספרות לאורך ההיסטוריה.

"מטמורפוזות" הוא לא ספר מושלם. ממש לא. יש שם סיפורים אכזריים שחורים לי עד היום מהשחיתות האנושית שנראית שם וכמה סיפורים מהברבריים ביותר בתולדות הספרות. אבל יש שם גם כמה מן הסיפורים היפים ביותר בתולדות הספרות. סיפורים מטופשים בימינו. שמראים שהמוסר היה מושג חמקמק בימים עתיקים יותר. וזה מה שאובידיוס שילם עליו כשהוא כנראה מגדולי מבקרי השלטון וכנראה גם הדת, בימים בהם הדבר לא היה מקובל כלל. בתקופה בה אוגסטוס קיסר האליל עצמו וניסה לגרום לרומא להיות נצחית ולגרום לתושביה להאמין שהכל עומד על תילו, בא אובידיוס ואומר לו "חביבי, אתה חי בסרט". אובידיוס ממחיש במטמורפוזות שמכאוס באנו ובכאוס אנו חיים. בדיוק כמו רומא שעברה תהפוכות פוליטיות בזמנו, ככה גם העולם בכללי. נפשות אכזריות שואפות לטמא ולפעול על פי האינטרסים שלהן בלבד. האלים מתערבים בחיי בני האדם והאחרונים משלמים שלא בצדק על השטויות הפתטיות שלהם.

בני האדם בינם לבין עצמם גורמים לאלים לאבד כל אמון במין הזה. וכמובן שאף אחד לא מושלם. האם הצדק עם אתנה שאמרה לארכנה לא להתגאות יתר על מידה בפרי יצירתה ולמקם עצמה האלים? או שארכנה צודקת בכך שאין למישהי כמוה מה להפסיד, אז היא מצהירה את דבריה ומציבה לאלים את האמת המכוערת בפנים לגבי התנהגותן? יש פה כמה סיפורים שבימים אלו נותרו למרבה הצער רלוונטיים: גברים אונסים ורודפים נשים וגם להפך. היקשרויות במשולשי אהבה עלולים להסתיים בטרגדיה. וכן הלאה והלאה. אבל בכל זאת, נדמה שאובידיוס כן מאמין באהבה ומביא סיפורים שבהם היא הדבר היחיד שעומד על תילו בעולם כאוטי כמו זה. אובידיוס לא חייב לאף אחד. אם וירגיליוס עמיתו המבוגר ממנו תחת פטרונותו של אוגוסטוס, כותב אפוס מובנה המתמקד בגיבור אחד שמספר על גדולתה של רומא ואפשר להמחיש זאת כאילו היה כוכב רוק ממלא אצטדיונים, הרי שאובידיוס הוא פאנקיסט. משתמש ברדי מייד של סיפורים שעברו דורי דורות ובורא אותם מחדש.

אובידיוס בסוף גם כאמור שילם על היותו פאנקיסט. הוא, כנראה הראשון מבין משוררים ואמנים רבים שהאקלים הפוליטי לא היטיבו עמו. עוד לפני דנטה או מילטון או גינסברג או יונה וולך, אובידיוס מוגלה מרומא לכפר נידח שבו יש כפריים שאת הלטינית הם לא מדברים 24/7. באזור רומניה כיום, האמן המכובד. המשורר הגדול שהיה דובר השפה הגדולה בעולם בזמנו בעיר הגדולה של האימפריה הגדולה בזמנו, נשלח לשומקום בו אינו דובר את השפה. לטענתו, כנראה שהוא עשה דבר שעצבן את אוגסטוס והיה גרוע כדברי המשורר מרצח. יכול להיות שאולי נחשף לתועבה במשפחה האייקונית. בטוח שאוגוסטוס לא אהב את ההשקפות שלו לגבי חיזורים ואהבה חופשית בניגוד לרעיון המשפחה הגרעינית.

אבל אובידיוס יצא מנצח. בעוד וירגיליוס טמן באופן סמוי את הביקורת כלפי אוגסטוס, אובידיוס מספר על איך זרי הדפנה הם סמל לכישלון האלים בסיפור האייקוני של אפולו ודפנה, שמתחיל וקומי ומסתיים טרגי וכמעט קריפי. הוא אמנם משבח בדברי חנופה את אוגסטוס ומאמצו המנוח יוליוס, אבל כל זה נעשה בתקווה שיום אחד, אותם דברים ישכנעו את הקיסר לחזור בו ולהחזיר את המשורר הגולה. ודווקא בגולה הוא הצליח הכי הרבה. והוא ממשיך להצליח. שייקספיר, קפקא, ציורים גדולים מהחיים של רובנס או קאראוואג'יו. יצירות מוזיקליות מכל עולם - מבנג'מין בריטן ועד ג'נסיס לאיירון מיידן.

למי שרוצה להיכנס לספרות קלאסית, זה המקום להתחיל. כל היופי בו הוא שכנראה נחשפתם/ן לחלק מהסיפורים בשלב מסוים בחייכם. ואובידיוס פשוט מספר את שינויי הצורות המגוונים והעצובים של הדמויות בכזו פואטיות שהעצב נהיה כל כך יפה. ואפשר לקרוא ולהשתגע מהתרגום של שלמה דיקמן ז"ל. ובכל זאת, לא בושה לבקש תרגטום חדש ועדכני שיכבד את הטקסט בפואטיות המגיעה לו, אם קצת ירידה ארצה והתעדכנות לזמננו.