ביקורת ספרותית על מטמורפוזות - כרכים א+ב מאת אובידיוס

---

כבר שנים שאני אוהב וצורך תרבות ואמנות על כל צורותיה. זה עושה לי טוב, זה ממלא לי את הנפש וזה גורם לי לסקרנות בלתי נגמרת. אבל שום דבר אינו מושלם. וגם לי יש את שריטותיי שלי. בין אם ספר או סרט, תמיד היה לי קשה עם דמויות חפות מפשע שמשלמות על לא עוול בכפן בחייהן, בזמן שהגיבורים הראשיים מתנהלים כאילו כלום. ישנן קטילות אכזריות ומסכנות שמותירות דמויות שוליות או מרכזיות ללכת בדרך כל כך נוראית ולא שלווה, שליבי נכמר. אבל באותו מזוכיזם מעוות, תמיד סקרן אותי לדעת מה הדבר. ומה קרה. ולמען האמת, העדפתי יותר לקרוא או לשמוע על אותן מיתות נוראיות או מקרים בלתי הפיכים שקרו לדמויות. את סיפורי המיתוסים, אני גמעתי מאז הייתי ילד בשלהי היסודי, שעבר מעניין שסקרן אותו לאחר. בסוף גם המיתולוגיה הייתה הלחם והחמאה שלי. הסיפורים העל טבעיים על אלים, גיבורים, סוסים מכונפים, מפלצות ים מחרידות קסמו לי וסקרנו אותי. וגם בחיי הבוגרים, כשהעניין בנושא פחת והסקרנות נטתה לדברים ארציים יותר, הבנתי כמה אותם סיפורים כמעט כמו התנ"ך, עיצבו את חיינו ונכנסו לנו לביטויים השגורים ביומיום מבלי תמיד לדעת על המקור.

וכנראה, שלעולם לא נדע את המקור האמיתי של אותם מיתוסים. אבל לא חושב שזה כל כך משנה כשמי שהוא המקור להיכרות שלנו עם אותן אגדות, הפך אותן לאייקוניות שהן. כמו אל בעצמו, נפח חיים בדמויות הידועות בשם ובמעשים. העניק להם ייחודיות ועניין. ערבב את המיתוסים של יוון, רומא מולדתו, אפילו מיתוסים בבליים ומצריים וטיפה בדה ממוחו שלו, כדי לערבב וליצור את אוסף הסיפורים הגדול ביותר כנראה. שני לתנ"ך, שכמו האחרון, דאג המשורר לטוות ולארוג ביד רמה בין הסיפורים האלה כדי ליצור משהו קוהרנטי ויחיד. אבל השם השני של אובדיוס מעולם לא היה "קוהרנטיות". מבין כל המשוררים הקלאסיים הגדולים, מבין כל אותם אלה שניצבים בין הגדולים שביצירה האנושית, אובידיוס הוא הערסוואט מכולם אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא החריג וכנראה שאולי בגלל זה, למרות ששמו לא מוכר בעולם מחוץ לספרות, את סיפוריו שלו מתוך ה"מטמורפוזות" שלו, כולנו שמענו פה ושם. אם בטיול השנתי שלי בו שמעתי לראשונה אגדה פרי יוון על פאן אל המוזיקה הסאטיר, שמנסה להשיג נימפה נחשקת (מבלי שאני עדיין יודע אונס מהו). אם זו בתקופת הסקרנות שלי מן המיתולוגיה וקריאה בכל מקור אפשרי (למרות שעשור+ אחרי, עם קריאת המטמורפוזות, הבנתי שזה רק קצה הקרחון), אם ביצירות מוזיקליות שהושפעו מאותם סיפורים, או רפרנסים מובהקים בספרות לאורך ההיסטוריה.

"מטמורפוזות" הוא לא ספר מושלם. ממש לא. יש שם סיפורים אכזריים שחורים לי עד היום מהשחיתות האנושית שנראית שם וכמה סיפורים מהברבריים ביותר בתולדות הספרות. אבל יש שם גם כמה מן הסיפורים היפים ביותר בתולדות הספרות. סיפורים מטופשים בימינו. שמראים שהמוסר היה מושג חמקמק בימים עתיקים יותר. וזה מה שאובידיוס שילם עליו כשהוא כנראה מגדולי מבקרי השלטון וכנראה גם הדת, בימים בהם הדבר לא היה מקובל כלל. בתקופה בה אוגסטוס קיסר האליל עצמו וניסה לגרום לרומא להיות נצחית ולגרום לתושביה להאמין שהכל עומד על תילו, בא אובידיוס ואומר לו "חביבי, אתה חי בסרט". אובידיוס ממחיש במטמורפוזות שמכאוס באנו ובכאוס אנו חיים. בדיוק כמו רומא שעברה תהפוכות פוליטיות בזמנו, ככה גם העולם בכללי. נפשות אכזריות שואפות לטמא ולפעול על פי האינטרסים שלהן בלבד. האלים מתערבים בחיי בני האדם והאחרונים משלמים שלא בצדק על השטויות הפתטיות שלהם.

בני האדם בינם לבין עצמם גורמים לאלים לאבד כל אמון במין הזה. וכמובן שאף אחד לא מושלם. האם הצדק עם אתנה שאמרה לארכנה לא להתגאות יתר על מידה בפרי יצירתה ולמקם עצמה האלים? או שארכנה צודקת בכך שאין למישהי כמוה מה להפסיד, אז היא מצהירה את דבריה ומציבה לאלים את האמת המכוערת בפנים לגבי התנהגותן? יש פה כמה סיפורים שבימים אלו נותרו למרבה הצער רלוונטיים: גברים אונסים ורודפים נשים וגם להפך. היקשרויות במשולשי אהבה עלולים להסתיים בטרגדיה. וכן הלאה והלאה. אבל בכל זאת, נדמה שאובידיוס כן מאמין באהבה ומביא סיפורים שבהם היא הדבר היחיד שעומד על תילו בעולם כאוטי כמו זה. אובידיוס לא חייב לאף אחד. אם וירגיליוס עמיתו המבוגר ממנו תחת פטרונותו של אוגוסטוס, כותב אפוס מובנה המתמקד בגיבור אחד שמספר על גדולתה של רומא ואפשר להמחיש זאת כאילו היה כוכב רוק ממלא אצטדיונים, הרי שאובידיוס הוא פאנקיסט. משתמש ברדי מייד של סיפורים שעברו דורי דורות ובורא אותם מחדש.

אובידיוס בסוף גם כאמור שילם על היותו פאנקיסט. הוא, כנראה הראשון מבין משוררים ואמנים רבים שהאקלים הפוליטי לא היטיבו עמו. עוד לפני דנטה או מילטון או גינסברג או יונה וולך, אובידיוס מוגלה מרומא לכפר נידח שבו יש כפריים שאת הלטינית הם לא מדברים 24/7. באזור רומניה כיום, האמן המכובד. המשורר הגדול שהיה דובר השפה הגדולה בעולם בזמנו בעיר הגדולה של האימפריה הגדולה בזמנו, נשלח לשומקום בו אינו דובר את השפה. לטענתו, כנראה שהוא עשה דבר שעצבן את אוגסטוס והיה גרוע כדברי המשורר מרצח. יכול להיות שאולי נחשף לתועבה במשפחה האייקונית. בטוח שאוגוסטוס לא אהב את ההשקפות שלו לגבי חיזורים ואהבה חופשית בניגוד לרעיון המשפחה הגרעינית.

אבל אובידיוס יצא מנצח. בעוד וירגיליוס טמן באופן סמוי את הביקורת כלפי אוגסטוס, אובידיוס מספר על איך זרי הדפנה הם סמל לכישלון האלים בסיפור האייקוני של אפולו ודפנה, שמתחיל וקומי ומסתיים טרגי וכמעט קריפי. הוא אמנם משבח בדברי חנופה את אוגסטוס ומאמצו המנוח יוליוס, אבל כל זה נעשה בתקווה שיום אחד, אותם דברים ישכנעו את הקיסר לחזור בו ולהחזיר את המשורר הגולה. ודווקא בגולה הוא הצליח הכי הרבה. והוא ממשיך להצליח. שייקספיר, קפקא, ציורים גדולים מהחיים של רובנס או קאראוואג'יו. יצירות מוזיקליות מכל עולם - מבנג'מין בריטן ועד ג'נסיס לאיירון מיידן.

למי שרוצה להיכנס לספרות קלאסית, זה המקום להתחיל. כל היופי בו הוא שכנראה נחשפתם/ן לחלק מהסיפורים בשלב מסוים בחייכם. ואובידיוס פשוט מספר את שינויי הצורות המגוונים והעצובים של הדמויות בכזו פואטיות שהעצב נהיה כל כך יפה. ואפשר לקרוא ולהשתגע מהתרגום של שלמה דיקמן ז"ל. ובכל זאת, לא בושה לבקש תרגטום חדש ועדכני שיכבד את הטקסט בפואטיות המגיעה לו, אם קצת ירידה ארצה והתעדכנות לזמננו.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על מטמורפוזות - כרכים א+ב