“תקופת יישוב הארץ, והתקופה שלאחריה.
שתיהן זרות לי, אם כי השנייה הרבה יותר מוכרת לי.
על הראשונה שמעתי בלי סוף מאבא שלי, ומסבא שלי, והרגש נשאר רחוק, תלוי בזמן שמספרים אותו.

יונס(יונה), הוא אדם לא כלכך נעים. הרבה לא תדעו עליו, כלומר על סביבתו כן, אבל רגשות מלבד זעם ומירמור, הוא לא חושף.
אפילו רשעות קיימת בו, כפי שהוא עצמו מעיד.
אותו יונס, מקבל על עצמו בהחלטה רגעית לכתוב ספר ביוגרפיה, על חלוץ אחד, דוידוב שמו. הוא מקבל על עצמו את המימון והאחריות של לאסוף חומרים מפי אנשים עם כל התוכן שבדבר, ויוצא לדרך.

אך זה הדבר האחרון, שיונס מתכוון באמת לעשות.

זהו השלד של העלילה, וככה גם הסיפור מתחיל, אך בזמן שיונס מתבטל מלכתוב את הספר, הוא עדיין צריך לעסוק במשהו.

הספר סובב סביב חיי השעה של יונס, (כל עוד הוא לא כותב את הסיפור של דוידוב, שמתגלה לנו מאליו). חייו כאדם אפרורי.
הוא סופר, מאהב, ובליין.
ואציין שדווקא הסצנות שלא סובבות סביב כתיבת הספר, הן מעולות ביותר.

אהרן מגד תיאר אותו ואת חייו, בצורה הכי טובה שאפשר.
כלומר, יונס לא באמת קיים, אבל משהו שם מוכרח להיות קיים.
וזה הסיפור, וזה אהרן מגד.”

“יום אחד, קצת לפני שלקחנו את ילדינו ומטלטלנו ועלינו צפונה, מצאנו אני והאיש ארגז קסמים. הארגז היה מונח בחוץ, ליד הספריה, ולידו שלט "ספרים למסירה". פתחנו, ובפנים נחו עשרות ספרונים דקים, מהסדרות הישנות של הוצאת "עם עובד". אז נברנו, ולקחנו. אלא מה? כשיוצאים לנופש מאגר מהסוג הזה הוא אוצר בלום. לוקחים, קוראים, ומה שלא מוצלח - משאירים אי שם ברחובות קריית שמונה, או משהו.

אלא שנופש משפחתי, כך למדנו, שונה לחלוטין מנופש זוגי. בעיקר בהיותו פעיל יותר. ובערבים, לאחר קייקים וסנפלינג וצוק מנרה, ואחרי שאכלנו את הארוחה החמה של היום, לא נותרו לנו כוחות לקרוא, והשתרענו מותשים לחלוטין על המיטות, רק כדי לזנק למחרת לבוקר נוסף של פעילות. שום ערסלים לא היו בדרך. שום שעה ריקה לא. רק ספרים שנסעו איתנו עד מרגליות, וחזרה. וכך החזרנו את הספרים הביתה. ממילא הספרים בביתנו הקט נמצאים במצוקת דיור, שוכנים בערימות כפולות על המדפים. עוד כמה כבר לא ישנו את המאזן. וכך הגעתי רק היום לספר הזה. בדיעבד היה מתאים לקרוא אותו במרגליות הצפונית, קילומטרים בודדים מכפר גלעדי, הוא מקום הולדתו של יונס, גיבור הספר. לא נורא.

שם הספר, חידתי במקצת, הוא המפתח. החי הוא יונס. סופר שנשכר לצורך ביצוע פרוייקט תיעודי - פרסום ספר ביוגרפי חשוב. המת הוא אברם (אברשה) דווידוב, חלוץ מבוני הארץ, מושא הביוגרפיה. דמות בידיונית, שהספר מתייחס אליה כאמיתית לכל דבר. בסופו של דבר, לאחר תחקירים וריאיונות, הספר לא נכתב. את מקדמת הכתיבה, לעומת זאת, אכל יונס במשך שנתיים, שהתגלו כעקרות למפתיע, מה שגרם להוצאה לתבוע אותו לדין. שם הספר דגדג לי, ולכן גיגלתי קצת. החיפוש הראשוני העלה אמרה המיוחסת לאריסטו "יתרון הלמדן על הבור, כיתרון החי על המת", אלא שזה לא מסתדר, ולכן העמקתי את חיפושי, בעזרת בדלי הידע שנותר לי מחידוני התנ"ך לפני עשרים שנה ומעלה. כך הגעתי לפסוקים הבאים מספר קהלת פרק ט':
כִּי-מִי אֲשֶׁר יבחר (יְחֻבַּר), אֶל כָּל-הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן: כִּי-לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן-הָאַרְיֵה הַמֵּת. כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר--כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

מי שמכיר תנ"ך יודע כי קהלת הוא ספר הנושא דיכאון קיומי. גם ספריו של אהרון מגד נושאים רוח דיכאונית שכזאת, כדוגמת אותה ביוגרפיית מופת שלא נכתבה. יונס הסופר, הצליח לפרסם בחייו פרק אחד מספר אחד. וזה המקנה לו את הילת ותהילת הסופר, את היכולת לבלות את ימיו ולילותיו בהגיגים ריקים, בהוללויות שכרות עם חבריו האומנים, ובהרבה כלום. יונס הוא "הכלב החי". אברם דוידוב, החלוץ הגיבור, נראה לכאורה ההיפך הגמור. אדם שעבד, ועשה, ויצר, ועבר בכל מוקדי ההתיישבות בארץ ישראל, ותרם לכל המאורעות המרכזיים. הוא אריה. אלא שלאחר מותו, אנשים ממשיכים לדבר. יונס מגלה אט-אט, שלעומת ההילה הגדולה האופפת ועולה, מכרים וקרובים אינם ששים לדבר ולגלות הכל. לפתע יש דברים שהשתיקה יפה להם. ככל שהתחקיר מתקדמת נפגמת דמותו הזוהרת. לארח עשרים ושבעה ריאיונות ברור ליונס שאין דרך שבה הביוגרפיה המוזמנת תיכתב בדרך שתישא חן בעיני היוזמים והמו"לים.

מעל לכל עולה השאלה שצצה תמיד כאשר עוסקים באישים ציבוריים שתרמו לכלל תרומה ניכרת, והיא שאלת המחיר שמשלמת על כך המשפחה. ספר טוב, כתוב היטב (כיאה לאהרון מגד), ואם הוא מדכא, הרי זה בשל היות המציאות עצמה מדכאת.”

“מיהו דוידוב?
הספר מתרחש בשני זמנים, שניהם היסטוריים. ה'עכשיו' הוא חיי הבוהמה של שנות החמישים בתל אביב, והאתמול תקופת החלוצים. על סופר מובטל המורגל לחיים טובים מוטל לכתוב ביוגרפיה לחלוץ דוידוב, איש רב פעלים (בדיוני) שמעט נשכח לאחר קום המדינה.
הסופר חש שאינו מסוגל לכתוב ומסע המחקר הופך מסע אל יחסו של דור המדינה אל החלוציות שהקימה אותה.
מה שהסופר מגלה מעמיד במבחן גם את האמירות ש'לחלוץ אין חיים פרטיים' וש'החלוץ אינו לוקח לעצמו'.
מסע אל נשמתו של דוידוב.”