“אני מנסה לדמיין את הבת שלי מנסה להחליט מה לעשות, מתלבטת בין האפשרות ללכת לראות את עלוות האדר בטקאו, לבין טיול אצל הפריחה בהר שוזאן או אולי בכלל נסיעה אל הארזים בהר הצפון, ואני לא מצליחה. למען האמת, גם את עצמי אני לא מצליחה לדמיין ככה. למרות שכל אחד מהמראות האלה יכול להיות נפלא ואולי אפילו הייתי נוסעת גם בשבילו, אני לא יכולה לחשוב על עצמי מתייחסת לענייין הזה בכזאת רצינות, בטח בגיל שבו התעניינתי בעיקר בחברים, פחות בנופים.
הכל זר בספר הזה, גם השפה. עברית ארכאית של שנות השישים שנתקבלה מתוך תרגום מגרמנית של הספר היפני הזה. ואם לא היה מדובר ביפן, בספר שמביא את התרבות השמרנית של קיוטו משנות השישים של המאה הקודמת, זה בטח היה מפריע לי, אבל באופן משונה התרגום הזה אפילו תרם לרוח העולה מן הספר, על שום זרותו ועל שום היותו נטוע בשורשים עתיקים, כמו שורשי עצי הכופר ושורשי מלאכת אריגת האובי ושורשי הטקסים הרבים הנפרסים כאן.
גיבורת הרומן הזה, לכאורה היא נערה יפנית, בת של זוג סוחרים חשוכי ילדים שאימצו אותה וגידלו באהבה רבה. ובמהלך העלילה נחשפים לאט לאט שורשיה של הנערה, אבל לא זה מה שמייצר את העניין, אלא בעיקר הרקע שמשמש את העלילה, התרבות, האופן שבו אנשים מתייחסים זה לזה, התפקידים שיש להם בחברה והנושאים בהם הם מתעניינים. יפן המסורתית, על יחסיה עם זו המודרנית, היא הגיבורה.”
