“בשבוע שעבר הצלחתי לצאת חמשו"ש אחרי הרבה זמן שלא, וכחלק מההשלמות שלי עם העולם שבחוץ, הלכתי גם לסיפור חוזר לקנות איזה ספר ספציפי. מפה לשם היה איזה מבצע של להירשם למועדון או משהו, מה שבסופו של דבר הקנה לי ספר מתנה בקניית אחד. אז נשארתי שם וחיפשתי בעמודה של עם עובד איזה ספר נוסף (תמיד אעדיף את הגודל הסטנדרטי שלהם, בלי קשר לשאר המאפיינים) ומצאתי נוכחות גדולה של בלזק. את בלזק הכרתי בשם, אבל הנוכחות שלו הייתה יותר חרוטה לי בזיכרון בגלל איזה ספר של צוויג שכתב עליו ביוגרפיה ויש תמונה די גדולה (ומוזרה?) של בלזק, שלא יצא לי לקרוא כי את בלזק עצמו לא יצא לי לקרוא. אז אמרתי לעצמי שאוקיי, הנה ההזדמנות, וכבר חיפשתי לי קצת ביקורות וחוות דעת על שלל הספרים שלו שהיו שם. במקרה על הספר הזה הייתה את הביקורות הכי מפרגנות, ולכן בחרתי אותו.
אז למה אני מספר את כל זה? כי כן במקום מסוים רציתי להיפתח לעוד סיגנון, לפחות אחד שמוכר ומלא בתארים, ולמעשה לא כלכך התחברתי.
אני אתחיל בתרגום. משיחה שלי עם כמה דוברי צרפתית על הספרות שלהם, התרשמתי ממה שהם מתארים כחינוך מגיל קטן לספרות דווקא צרפתית ומההערצה הזאת לספרות שלהם, בעיקר לשפה שלה. זה גם היה הרושם שלי, ובכלל כל הקטע של השפה הצרפתית עם הרומנטיות שבמבטא, כן תיארתי לעצמי איזשהי שפה מיוחדת שגם מצטיינת בתיאורים שלה. אז צרפתית אני לא יודע, אבל התרגום הנוכחי מאוד התאים לי למה שתיארתי. התרגום כתוב בעברית מיוחדת ולא עכשווית, והצהוב של הדפים בעיקר בא לידי ביטוי בעברית שבדפים. כל זה עם התיאורים המכוונים מראש של הסופר - הביא לתוצאה תיאורית מאוד יפה, שנהנתי ממנה לאורך כל הספר.
אבל סגנון הכתיבה קצת היה לי סתמי. העלילה נחמדה, התיאור האנושי לא משעמם והלך הדברים סה"כ מסקרן וזורם, אבל בסדר וזהו, לא הרגשתי משהו מיוחד או מושך מאוד, כמו שאני מוצא בסופרים וספרים שאני כן אוהב. אני לא יודע אם אנסה עוד ספר שלו, אולי כן ואולי לא, אבל אני לגמרי יכול להבין את התארים של בלזק, ואת הדיבור סביבו, על אף שלא קראתי איזה רצף ספרים שלו כדי לתהות על סגנונו ולהסיק מסקנה יציבה יותר, כן אני חושב שמדובר בסגנון מאוד נחמד וקלאסי, לא משהו שגרם לי למחשבות או חיבור מיוחד, בסדר גמור.
נ"ב, את הביגורפיה של צוויג עליו אני לא חושב שאקרא.”
