ביקורת ספרותית על שלום לך אורחת - בחרוז ובספור, לשבת ולמועד ולכל עת מאת רבקה אליצור

---

הביקורת הזאת מוקדשת להורים שלי. לא, הם לא יקראו אותה. הם אפילו לא יודעים שאני רשומה לאתר הזה ושאני בכלל כותבת ביקורות, אבל הרגשתי צורך להקדיש.

ספרים באופן כללי הם אחד מזכרונות הילדות החזקים והמתוקים ביותר שלי, והספר הזה – הוא אחד מהספציפיים שבהם. גדלתי בבית מלא ספרים ומלא הערכה אליהם. לא זוכרת שהיה מצב של ספרים זרוקים על הרצפה. בגדים – כן, צבעים ודפים- כן, קופסאות פלסטיק לאחסון – כן. ספרים - בשום אופן לא. גם היום קשה לי לראות את אחייני משליכים ספרים לרצפה, או מדפדפים בפראות.
ספרים היו – ועדיין – ערך כמעט מקודש אצלנו. משהו שקוראים בו בזהירות, אם נקרע – מתקנים מייד, וכן, גם עושים מעת לעת מבצעי כריכת ספרים שמתחילים להתפרק. כל ספרי הילדות שלנו מלאים ברצועות סלוטייפ מצהיבות וישנות מרוב תיקונים. לא כי היינו מופרעים, אלא כי השתמשנו בספרים הרבה הרבה יותר מאשר במשחקים.

"שלום לך אורחת" הוא אחד הספרים שגם היום כשאפתח אותו יציפו אותי זכרונות. בכלל כשאני נתקלת בציורים המקסימים של בינה גבירץ (שבתור ילדה לא אהבתי, אבל כשגדלתי קצת הבחנתי ביופיים) שמשאירה מקום לדמיון הילדותי ולא מציירת ממש הכל. כל שורה בספר הזה מזכירה לי מחשבות שלי בתור ילדה. (אחד הדברים היפים ביותר בחיים הוא להיזכר מה חשבנו בתור ילדים... למשל בסיפור "רותי חמץ" – אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל כמה שעות לפני בדיקת חמץ הם רק מנקים כיסים.. אצלנו כבר הכינו אז חרוסת.)

אני מניחה שזה קצת מוזר לכתוב ביקורת לספר שאף אחד לא יוסיף אותו עכשיו לאיזו רשימת קריאה בשם "להשאיל מהספרייה" או משהו כזה. פשוט נתקלתי בו בשיטוטיי באתר, והרגשתי צורך לכתוב עליו כמה מילים. רשאים להתעלם.

» ביקורות נוספות של קריקטורה
» ביקורות נוספות על שלום לך אורחת - בחרוז ובספור, לשבת ולמועד ולכל עת