ביקורת ספרותית על האלוף מאת טד ברקמן
ספר בסדר

---

"האלוף" מאת טד ברקמן (הוצאת עם הספר, 1965) הוא סיפור חייו של הקולונל דוד "מיקי" מרכוס, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט־פוינט, עורך־דין ממשלתי ובכיר בעיריית ניו־יורק, "מאמנם של הסיירים לוחמי־הג'ונגל באוקינוס השקט; ממתכנני־הפנטאגון, צנחן־מתנדב בנורמנדי" (עמוד 19), אשר הסכים עם פרוץ מלחמת העצמאות של ישראל לבוא ולסייע לכוחות ההגנה בארגון ובניין הצבא. בן־גוריון כתב בהקדמה לספר כי הקולונל מרכוס תרם "תרומה כבירה להקמתו ושכלולו של מנגנון המלחמה שלנו" (עמוד 9). ברקמן כתב ביוגרפיה מרתקת לקריאה על אדם שפועלו לא מוכר דיו.

במאי 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, נשלח מרכוס, אז לוטננט־קולונל ביחידת הממשל הצבאי של צבא היבשה האמריקני, מוושינגטון ללונדון. שם שכנע את מפקד האוגדה ה־101, גנרל מקסוול טיילור שיותר לו לצנוח עם הכוחות בצרפת בעת הפלישה. לעובדה שמעולם לא צנח קודם לכן לא ייחס מרכוס חשיבות יתרה. "קצת אחרי חצות, בבוקר ה־6 ביוני 1944, יצא מיקי מרכוס - בבוא תורו - בעד פתחו של מטוס־התובלה, כשרגליו שלוחות קדימה, זרועותיו פרושות לרווחה וראשו כלפי מטה" (עמוד 40). לאחר הנחיתה חבר למספר צנחנים נוספים איתם יצא למשימה שאליה נשלחו, יצירת כאוס בקרב הכוחות הגרמניים וניתוק רצועת החוף מתגבורות אויב. הכוח בפיקודו נתקל בעמדת מקלע גרמנית מבוצרת. אז "פתח מיק באש, ברובהו האוטומטי. המקלע הגרמני פנה לעברו, כדי להשיב לו. כשהוא משנה את עמדתו לאורך המשוכה, תוך כדי החזרת אש, הורה מיק בניד־ראש לסמל שלו שיעביר את שאר חייליו לאורך סוללה סמוכה ויובילם בתנועת־איגוף רחבה לעבר ערפו של האויב; הוא עצמו יוסיף לרתק את המקלען" (עמוד 42). היתה זו, כתב המחבר, "הדגמה קלאסית של שילוב אש בתנועה. הגרמנים, שכל דאגתם היתה נתונה לצליפותיו הרצחניות של מיקי, היו חסרי־ישע כאשר עט עליהם הפטרול מאחור" (עמוד 42). שישה חיילים גרמנים הרג הכוח בהיתקלות זו. במהלך הקרבות עוטר מרכוס בעיטור השירות המצוין ובכוכב הארד. את הניסיון הקרבי שרכש שם, אך גם את שלמד בשנותיו כקצין מטה בפיקוד הצבא, כבכיר בעיריית ניו־יורק רתם לטובת העניין.

על כוחות ההגנה והפלמ"ח אמר מרכוס לבן־גוריון כי הם "הטובים ביותר שראיתי מימי, אומץ – אופי – דמיון. הם חיל־גרילה כביר. אך עדיין אינם צבא" (עמוד 21). לדבריו, סיפר בן־גוריון בהקדמה, "בפלמ"ח יש חומר אנושי מצוין, נועז, אבל רוב מפקדיהם יודעים רק לפעול בכיתה ובמחלקה" (עמוד 6). ועוד הסביר ל"זקן" על חשיבות מטה מסודר ויעיל, לוגיסטיקה ומילואים. "במלחמות אין מנצחים פשוט על־ידי החזקת־מעמד. לאחר שאתה עוצר את האויב, הכרח שתהיה מסוגל להנחית בו מהלומה של הכרעה" (עמוד 23). בסופו של יום ידע מרכוס ליהודים בפלשתינה היה משהו שהיה חזק יותר מכל היתרונות החומריים של אויביהם. "היתה להם מטרה – מטרה שלמענה היו מוכנים, ואפילו להוטים, להקריב את חייהם. מגינים היו על ארץ שאותה מילוטו במו־ידיהם מסלעים צחיחים, שמש חסרת־רחמים ועזובת־דורות. חיילים מקאהיר ומדמשק, שיפעלו כפולשים הרחק מבתיהם, לא יילחמו – לא יוכלו להילחם – באו־תה קנאות" (עמוד 25). לחיים לסקוב, בעברו רס"ן בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אמר מרכוס: "אם מותר לי להגדיר את המטרה שאליה עלינו לשאוף, אומר כי זוהי תושיה, תחת מטריה של מרות מוצקה" (עמוד 70).

יש מחלוקת בשאלה עד כמה הספר תיאר אל נכון את תרומתו של מרכוס. בספרים, דוגמת "שלום חברים" שכתב נתן שחם, תוארה גשיה מזלזלת כלפי מרכוס בקרב מפקדי הפלמ"ח. ועדיין ניכרת תרומתו בארגון צה"ל, בגיבוש תורת לחימה, בפיתוח מחלקת הדרכה וקורסים מקצועיים וכן בתרומתו בקרבות לטרון ובפריצת דרך בורמה. כששאל אותו בן־גוריון עם התכנית שהכין מוכנה השיב מרכוס שנדרש לו רק עוד דבר אחד בכדי שתצליח. ומהו הדבר, שאל בן־גוריון. "נס. מה מצב המלאי שלכם?" (עמוד 28). מסתבר, שהיה מלאי כזה ומרכוס ופועלו הם חלק מכך.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על האלוף