“#
זה הספר הראשון של תמוז שאני קוראת. אספתי אותו מהספסל, למרות שמראהו המרוט לא היה מושך במיוחד. הוא הגיע, לפי החותמת שעליו, מספרייה צבאית (חטמ"ר 820 למתעניינים). נראה שקראו אותו לא מעט חיילים. האחרון לא טרח להחזירו, הגיע נקיון פסח והנה הוא על הספסל.

הסיפור מתאר בגוף ראשון את חייו של צעיר בשם אליקום (המבזבז המון מלים כדי לומר שהוא אליקום, לא אלְיָקים. האמינו לי שגם אם היה אלְיָקים, לא היה נרשם כל שוני). הסיפור מתרחש בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, בעיקר בתל-אביב (שהיתה, צריך להודות, טיוטה של עיר באותה תקופה). תשאלו את נחום גוטמן, תשאלו את נתן שחם, תשאלו את הסבים שלי, שהיו עדים טובים יותר – לפחות לפי הסיפורים ששמעתי מהם - מאשר תמוז בספרו זה, אם כי הם כבר לא יכולים להעיד.

אליקום הנ"ל מנסה את כוחו במבחר עבודות. הוא משכיל (כמעט סיים את הגימנסיה) מחפש איך להתפרנס בזמנים שהעבודה מעטה ודורשיה רבים, והעובד, אי לכך, נתון לשרירות לבו של מעבידו. הוא עובד בין מספר ימים למספר חודשים בכל עבודה, מתאר את סביבתו את מחשבותיו ואת חבריו לעבודה. (העובדים הפשוטים הם תמיד "בדואים" שחלקם רמאים, המקבלים שכר בלי לעבוד, וחלקם עבדים המפרישים לרמאים מעשר ממשכורתם הדלה)

השפה מליצית. לא מליצית "טבעית", שנראה שהשתמשו בה באותה תקופה. מליצית מתייפייפת, מומצאת. לא הרגשתי שהספר אותנטי. הרגשתי שהוא בנאלי, ספר נוער, דידקטי. לא התעניינתי באליקום, שהוא מן טמבל חסר חן, בעל דעה טובה מדי על עצמו. דמויות אחרות שלמות אין בסיפור. הספר נראה לי בוסרי ומגוייס, ולמרות שאין ספק שתמוז היה שם (הוא הגיע לארץ ב 1924 כילד ולמד בגימנסיה הרצליה) תיאוריו נראים שטחיים ולא מדוייקים. לא זה הספר שישכנע אותי ביתרונות הספרות העברית. עיגלתי את הדירוג כלפי מעלה. בכל זאת, לא נעים.”

“יש לי בבית המון ספרים ואינני מבדיל לעולם בין ספרים חדשים וישנים -
את כולם אני קורא בחפץ לב.
וכך הגעתי לספר הנ"ל, שרק אחרי שהתחלתי לקרוא בו נוכחתי לדעת שקראתי אותו כבר לפני שנים רבות...
זה כלל לא הפריע לי לקרוא בו, כי הוא מאוד קריא לדעתי.
בספר הנ"ל מספר לנו גיבורו אליקום בגוף ראשון על עצמו ועל קורותיו
הוא מצטייר כטיפוס קצת מעופף שאכן "מעופף" לו ממקום עבודה אחד למשנהו.
אמנם שמו של הגיבור בספר הוא אליקום, אבל כל הסימנים מצביעים על כך שמדובר בתמוז עצמו!
וכפי שאני מבין גם בספרים אחרים שלו יש יסודות אוטוביוגרפיים.
מה שעניין אותי בספר, הוא התמונה המצטיירת של החיים בארץ בזמן המנדט הבריטי
ועד כמה היו אז ערבים ובדואים עובדים לעתים צד בצד עם היהודים...
חשבתי על כך שכשלא הייתה לנו כאן מדינה, לא היה משרד רווחה או מחלקת סעד וכו
מי שנמצאו במצוקה כלכלית, היו עזובים לנפשם כי לא היה שום מוסד של המדינה שאמור היה לעזור להם.
ואכן בעלילה יוצא אותו אליקום לחפש עבודה כבר בגיל שש עשרה בהיותו יתום מאב
ובגלל המצוקה הכלכלית בבית. חוויותיו של אליקום מאותם מקומות עבודה מזדמנים שבהם לא החזיק מעמד זמן רב
ולאחר מכן במחלקות פלמ"ח בקיבוצים
מסופרים לנו בצורה מעניינת ומאוד מיוחדת מאותה נקודת מבט "מעופפת"
כי אחרת אי אפשר להסביר את התנהגותו של הנ"ל בקטעים מסוימים.
הפריע לי בספר רק דבר אחד; באחד הקטעים מסופר לנו על מוות טראגי של ילדה קטנה שאותי זיעזע.
שלמספר - אליקום, יש חלק לא קטן (אבל לא פלילי) במותה
והרי רק מהאפיזודה הזאת הזאת ניתן היה ליצור ספר שלם!
אליקום מספר לנו לעומת זאת על מה שקרה, בקיצור נמרץ
עובר על כך לסדר היום ואיננו מזכיר את המקרה הטרגי הזה יותר...
ועם כל זה מדובר בספר שלמרות העברית המיושנת שלו עדיין מאוד קריא.”

“מה שתפס אותי בתחילה היתה השפה
מליצית מעט
ישנה -היטב
וכנה, או לפחות ככה זה השתמע.
הסיפור עצמו - נער או בחור, שמרבה להתנצל
על השימוש במילים רחוביות, מספר לנו על התנהגות כזו או אחרת
הרפתקאה כזו או אחרת
וזה מחזיק
לאיזה שלושים עמודים
ואז קורים שני דברים
במקביל -
אתה מתחיל להתרגל לשפה,
ההתרגשות מ"יסלח לי הקורא הנכבד" דועכת,
ותוך כדי אפשר להבחין שאליקום החביב שלנו
הוא קצת ערס אגואיסטי
וככל שהעמודים חולפים
הולכת ומתחזקת התשובה, שהחינניות הזו
היא כסות להתנהגות של אדיוט
והשפה המליצית, היא תירוץ,
כדי להגיד דברים שאינם לעניין,
ועם ההכרה הזו, היד שמרימה את הספר כבר ששה פחות
להעביר עמודים
כי כמה אפשר כבר לקרוא על ערס מפעם.
שלוקח ולוקח ומתפנק ועושה מה בראש שלו
אבל לא מוכן להכיר בשום אחריות אישית.
סורי אליקום,
יסלח לך אולי קורא אחר
הקורא הזה מיצה.”

“ארץ ישראל תחת השלטון האנגלי, בחור בישגדה מתגלגל ממעסיק למעסיק, נכשל שוב ושוב,
מספר על חוויותיו, מספר על עצמו ומספר על טיפוסים כאלו ואחרים.
טוב מאוד.”