ביקורת ספרותית על היושבת בגנים - ספריה לעם #12 מאת חיים הזז

---

יום אחד עברתי ליד ספריית הרחוב החביבה עלי, וראיתי הרבה שקיות זבל מלאות ספרים מונחות בחוץ. נערכתי לסדר את הספרים במדפים, כמו שאני עושה לפעמים, משום שאנשים שמפנים את בתיהם מתעצלים לסדר את השקיות והארגזים שהם מוציאים מבתיהם. אבל אז עצרה אותי בעדינות אישה שעמדה שם והסבירה לי שזה דברים שהיא ניפתה וניקתה מספריית הרחוב, כדי שתהיה יפה ומזמינה. הלו? כל מה שקטן וצהוב את זורקת? ח"נ ביאליק? י"ל פרץ? בלזאק? על מה ולמה? ככה זה. היא הסבירה. אנשים לא לוקחים את הספרים הללו והם מצטברים להם בלי נגיעה. אז את כל מה שישן, זורקים לפח הגדול, ומי שתרם ישם בשקט וחושב שאחרים נהנים מהספרים שלו, למרות שהוא היה יכול לזרוק אותם ישירות.

בערך חודש אחרי האירוע מצאתי את הספר הזה באותה ספריית רחוב, ומהר לקחתי אותו אלי הביתה, שמא יישאר שם ויגיע בטעות זדונית לפח האשפה. לפני שאגיע לעלילה ולדמויות, אני אקצה זמן לעצם זהותו של הספר. זהו כותר מספר 12 בסדרה "ספרייה לעם" של הוצאת עם עובד. כמו רכב אספנות עם מספר רישוי בן שש ספרות, כמו רכב משטרתי עם מספר חד ספרתי. בקיצור - זה אירוע ייחודי ונדיר, פריט לאספנים. ספרייה לעם התחילה בתור ספרייה למנויים ששלחה יצירה ספרותית, מקור או מתורגמת, אחת לחודש לאלה שנרשמו מראש. וכפי שכתוב בספר "ניתן לחתום על מנוי בכל בית מסחר לספרים ברחבי הארץ". הספר יצא בשנת 1959, והיה חלק מיצירות השנה הראשונה של הסדרה. על הכריכה האחורית מצוין כי מחיר הספר למינוים הוא 750 פרוטה, ובפנים הספר כתוב שהמחיר ב"מכירה חופשית" כלומר שלא דרך המנוי הוא 1.50 לירה. בעותק שבידי היה גם מחיר מעודכן בעמוד הראשון בספר, כתוב בעיפרון והוא -.30 ואין לדעת אם שלושים לירות, או שקל או שמא שקל חדש. בעמוד האחרון של הספר כתובים שמות שנים עשר הכותרים שיצאו עד אותה עת, ביניהם ד"ר ז'יוואגו בשני כרכים ובשני חודשים עוקבים. על יד שבעה משנים עשר הכותרים מצויה כוכבית לאמור אזל מההוצאה עוד בטרם מלאה שנה. סקירה זו נכתבת בשנת 2025, ומאז הוצאת עם עובד הוציאה את הספר הזה במהדורה מחודשת ולה כריכה צבעונית ולא איור בשחור לבן עם שם בכתב יד קליגרפי. באתר סימניה אין סקירה של הספר הזה, לא במהדורה החדשה ולא בישנה.

ועכשיו לעלילה - אנחנו בירושלים, בימי מלחמת העולם השנייה, וגיבורי הספר הם מעדת היהודים יוצאי תימן. יש לציין שכותב הספר חיים הזז אינו יוצא תימן, כפי שאפשר לנחש משמו, ולא התגורר בירושלים או בכלל בארץ בתקופה הנדונה. אבל לא בטוח שזה עקרוני. ואנו עוקבים אחרי שלושה דורות של אנשים, לסירוגין בפרקים קצרים. ראש וראשון הוא מרי סעיד, חולם חלומות ומפרשם, מחבר גימטריאות ונוטריקונים, ומחשב קיצים, כלומר חוזה אימתי יבוא משיח בן דויד ואיתו הגאולה השלמה, בקרוב בימינו ממש, שלא לומר ממש בשמיני עצרת הקרוב ולכל היותר בפסח. עוד באותו דור, שומע שמעו בעיניים רחבות ואוזניים פקוחות לרווחה הוא חברו מרי אלפקעה. אלקעה זה אינו נשאר בתחום התפילות הלמידה והחישובים, ומחבר הלכה למעשה - אם גאולה קרובה, הרי מצווה עליו להביא ילדים נוספים, ולצורך כך זקוק הוא לאישה נוספת על אשתו שכבר ילדה בצעירותה וזקנה וסיימה, ועליו לשאת למגינת ליבה עוד אישה. ואם הגאולה קרובה, הרי אפשר להתנות בשטר הלוואה עד בוא הגאולה, כי עד אז לא נזדקק לכסף. ולמי ההלוואה? כאן נכנס לתמונה הדור השני. ציון, הוא בנו של מרי סעיד, היחיד שנשאר בחיים והגיע לבגרות מאותם ילדים שהביאו הוא ואשתו. ציון לוקח בהלוואה עשר לירות וקונה חמור. לציון ולאשתו נעמה הרבה ילדים ומעט פרנסה. ציון, כמו אביו, חולם והוזה, משתכר וזונה, ואילו נעמה עובדת בניקיון ודואגת לענייני הבית. אפשר להבין שאין השלום שורר ביניהם, בוודאי מהרגע שנעמה גילתה את העניין שיש לציון בשכנה חביבה. והדור השלישי הוא רומיה ביתם של ציון ונעמה, שעובדת גם היא בניקיון, מסתכלת בבחורים יפים וחולמת על הקיבוץ.

הפרקים חוברים יחד לפסיפס אנושי, המורכב רובו ככולו מדיאלוגים, עם מקפים בתוך חלק מהמילים ("טו--ב") לסמן את נגינתן. לסוף גוברים על מרי סעיד חלומות הגאולה, והוא מתיישב על יד הכל ונודר שלא לצאת משם עד בוא המשיח. הספר, כאמור, לא יוחזר לספריית הרחוב, ויכנס לאוסף ספרי העתיקות שאני מייסדת ברגע זה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על היושבת בגנים - ספריה לעם #12