שנת 1950 בספרים

את הספר הזה, המפואר, מצאתי מוטל ליד פח באחד מרחובות תל אביב.
כך התמזל מזלי להכיר סופר גדול שהיה בין ממציאי השפה העברית, ושמתאר בשפה קולחת הוויה דומה אולי לזו בה חיו אבות אבותיי לפני יותר ממאה וחמישים שנה.
הקריאה קולחת, עד כדי כך שקשה להאמין שמנדלי הצליח לכתוב כך, הרבה לפני שהעברית שלתוכה נולדתי היתה קיימת כשפה חיה ומדוברת ונכתבת.
אם קשה לפעמים לקרוא את מנדלי, זה בגלל תאורי העוני והניוול (החומרי והאנושי) והאכזריות של החברה היהודית.
יש משהו מטלטל בלקרוא על העוולות הנוראיות שעושים יהודים זה לזה בתוך סביבה יהודית. דברים כגון חטיפת ילדים לצורך מכירתם לצבא; או חטיפת נערות בתולות (ע"י שליחת מתחזה לחתן, שמרחיק אותן מאות ואלפי קילומטרים מהעיירה בה גדלו) לתוך מעין בתי כלא שבהן הן מועסקות בכפיה בזנות, כשכל העיירה יודעת ועוצמת עין.
אני גדלתי על תמונה שבה העיירה היהודית מאוחדת מול הפריץ הרשע ומול הפוגרומים. יש עוני , אבל כל עני הוא צדיק, כביכול.
ייתכן שמנדלי מציג תמונה קודרת מתוך עוינותו למנהיגות השמרנית של היהודים. אבל ניכר שהוא מדבר מתוך ליבו וכותב רק על מה שראה.
חלק ממעשי האכזריות הקשים ביותר נעשים על ידי העניים עצמם, בעיקר מנהיגי הקבצנים ב"ספר הקבצנים".
הספר (שכן למעשה כרך עבה זה מכיל כשישה רומנים ועוד אוספי סיפורים) שהכי אהבתי הוא אולי גם העצוב שבכולם, "בעמק הבכא". אבל הסיפורים כולם נפלאים ומומלצים מאד לקריאה, ולו רק כדי לצלול לתוך הוויה יהודית (בלי ה' הידיעה כמובן - הוויה אחת מרבות, כפי שמנדלי בחר להראות אותה) שלפני מאה וחמישים שנה.

אחד מהספרים המפורטים ביותר לקרב הידוע על משטרת עירק סווידאן (מצודת יואב). אחת מתחנות המשטרה הבריטיות שהוקמו בתקופת המנדט בפלשתינה של א"י. הספר מגולל את סיפור הקרב דרך עיניו של האלוף יצחק שדה, אשר הצליח לאחר מספר קרבות להבקיע על שערי "המפלצת שעל הגבעה" בעת תקופת מלחמת העצמאות.

הספר מכיל את מיטב התמונות המוכרות של משטרת עירק סווידאן בעת מלחמת העצמאות.

מנסה להסביר את הסיבה לתופעת מחלת האנטישמיות,
לשיטתו, זה מעבר לשנאה עתיקת היומין הדתית,
אלא למצבם של היהודים.
מדבר על חולשתם של היהודים
ומסביר שאין להסתמך על חסדיהם של הגויים לשיפור מצבם,
אלא יש צורך בשחרור עצמי.
תרגום: אשר גינזברג (אחר העם).

אנרי טרויה מוכר בארץ בייחוד בגלל הביוגרפיות שלו שתורגמו לעברית למשל על: טולסטוי, צ'כוב, בלזק ואחרים. אבל מסתבר שהוא היה סופר פורה מאוד והוא כתב גם רומנים! ומעניין שדווקא הם מעולם לא תורגמו לעברית! זהו הרומן השני שלו שאני קורא בצרפתית וגם הקודם שקראתי מצא חן בעיניי. הספר יצא בצרפת בשנות השלושים וגיבורו הוא אנטואן ווטייה, שחקן מתוסכל שלא כל-כך מצליח. לפעמים יש לו עבודה ולפעמים אין לו כמקובל במקצוע התזזיתי הזה של ;
"יוֹם עָסַל-יוֹם בָּסָל "... והנה דווקא בזמן של מצוקה כלכלית מסתבר לו שמחפשים ילד לתפקיד ראשי לסרט חדש, והוא ביוזמתו מציע את בנו לתפקיד הזה, הילד אכן מתקבל והסרט מצליח עד כדי כך שהבן הופך לכוכב גדול שמאפיל על האב... עד שהשמחה הגדולה ששמח בתחילה הופכת לקנאה איומה...
העלילה מתרכזת בדמותו של השחקן ובקונפליקט שנוצר של יחסי האהבה שנאה בתוך המשולש של האב, האם והבן.
אמנם לא מדובר פה ספר "ענק", אבל הטקסט מאוד קריא ומושך וגם הצרפתית של הרומן מאוד קלה לקריאה כך, שאני מניח שאני יכול להמליץ על הספר עבור מעט הקוראים בצרפתית שבין חבריי. גם העובדה שהוא הודפס בכמה וכמה מהדורות בצרפתית החל משנות השלושים ואילך אומרת משהו...
בלי קשר לכך גם דמותו של אנרי טרויה עצמו היא מעניינת באשר השתייך לדור המהגרים הגדול שרבים מהם היו בני-אצולה והמעמד הגבוה יותר (רבים מהם דוברי צרפתית גם במולדתם), שהיגר מרוסיה לצרפת לאחר מהפכת אוקטובר, דור שהפך את צרפת למולדתו השנייה.

ספר אוטוביוגרפי של שלום עליכם על ימי ילדותו עד בחרותו. אנושי, חווייתי ומעניין. תיאור אותנטי של חיי היהודים ברוסיה בתקופה שבין מלחמות ופרעות. התרגום הישן של י.ד. ברקוביץ' (שהיה אגב חתנו של שלום עליכם) משאיר מעט נופך מהשפה המקורית בה נכתב הספר (אידיש). לא הייתי קורא אותו בתרגום אחר.

13 סיפורים קצרים וחביבים ובמוקד כל אחד מקטרת שונה ומשונה שנמצאת עכשיו באוספו של המחבר.
הוא מייחס לכל מקטרת את תהפוכות הגורל בחיי בעליה המגוונים, גלריה של טיפוסים :
מהפכן רוסי, מליונר בלגי, רב חובל דני, פועל צרפתי, חוואי הולנדי ועוד ..
כל הסיפורים הסאטיריים בעיקרם מאופיינים בהסתבכויות עם נשים ובנימה פאטליסטית לא אופטימית.
יצירה קטנה, מאוד נחמדה ומהנה.

הרשו לי לדבר על אכזבה.
היא כואבת, היא מעצבנת. היא מערערת.

הרשו לי לדבר על דברים שחשבנו שיקרו.
אתה תוהה, אתה רוצה לדעת, אתה אומר "זה יהיה כך או כך" וכל אופציה היא פתח, והפתח שבו תמצא את עצמך בסוף ישאב אותך אליו ותשכח שהיה כיוון אחר.
כמו פיצולי עולמות, כמו יקומים מקבילים. כמו מימד ועוד מימד ועוד אחד. כמו עץ בינארי.

הרשו לי לדבר על פחד גדול.
אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מנחשים, אנחנו תועים באפלה. אנחנו רוצים רמז אבל בחיים לא יהיה אחד. אנחנו חושבים קדימה והולכים אחורה. אנחנו מקבלים מכות מכל כיוון, סוטים הצדה ושוכחים לאן כיוונו.

הרשו לי לדבר על תכניות.
כמה שברירית ויומרנית ומטופשת המחשבה שנוכל אפילו לכוון לאיפשהו. כמה אידיוטי ותמים ופתטי לחשוב שארצה וזה יקרה.

הרשו לי לדברים על כיוונים.
אז ירדנו מתכניות, אנחנו מגששים חוטים זעירים של כיוון. אולי נגיע, אולי לא. מתווה יש, אחד מטושטש.

הרשו לי לדבר על אחריות.
כמה לא פייר מצדנו להטיל את התוצאות על הסביבה שלנו. כמה לא צודק ולא הוגן.
כמה לא הוגן מצד העולם להיות לא הוגן.
כמה טיפשי לחשוב שהעולם עשוי להיות הוגן.
כמה בלתי אפשרי למזער נזקים.

אז אנחנו עוזבים הכל. מרימים ידיים, משלחים את הבלון אל הרקיע. מעיפים הכל אל מול הרוח ואומרים; די. ממילא אין לאן, ממילא אנחנו פלונטר. שיסתבך עם עצמו, אני אזוז לאן שלא יהיה, ואשא בתוצאות לא תואמות ממילא, שכחו מהכל.

אחרי כמה שעות - רגשות, כדרכם, מתחלפים ומפתים: זה יחזור, השליטה כאן, אתה תעשה מאמץ, חיוכים ולבבות.
כמה טיפשי.
כמה נאיבי.
כמה בלתי נמנע.
כמה אנושי.

אפשר לבכות על זה שאנחנו בנויים בצורה כזאת; אפשר לשבור את הכלים. הכל יישאר בתבנית המוכרת; כלא מיהלום אי אפשר לנפץ.

ואני אמשיך לנסות. ככה אני. חלק לגו שמשתבץ במקום.
אני אפילו לא מרירה במיוחד. ככה זה וזהו.

---

בני הקטן מביא מחלוקת רבת חשיבות. בין חינוך לחינוך, בין נכון לנכון. בין תקווה לתקווה, בין אמונה בקלקול לקלקול אחר, בין אמונה בכך שאנו מקולקלים מכדי שנוכל להתקלקל עוד.
אנחנו בוחרים להביא עתיד לעולם. איך נוכל לא לקלקל אותו.
(לא נוכל.)
איך נקלקל אותו כמה שפחות.
(אין דבר כזה.)
איך נראה לו תום ויופי כשהכל מגוחך מול נגזרת הגורל.
(ננסה.)

אנחנו מתכננים עולם; הוא יתנפץ. איך נעז להוסיף אליו.
(ואיך נעז שלא, על אותו משקל בדיוק. הפרפר והכנפיים צריכים להיות, לא יותר ולא פחות. גם חידלון הפרפר משפיע בדיוק כמו להוסיף יותר מדי פרפרים)

---

אני מאמינה חלקית בחינוך.
אני בעיקר לא מאמינה במילה חינוך; ביומרנות שלה, בניסיון להגדיר רקמת אנוש חמקמקה.
אני מאמינה בכל לבי בקיום. אני מאמינה בקיום כאינדבידואל.
אני מאמינה שאתה ורק אתה צריך לקחת את עצמך בידיים. אל תקלקל את עולמי, אל.

אני מנסה לא להתייאש מול כמות הזוועות שיכולות לקרות תוך רגע רק מהריקבון שבקיום.
אני מנסה להאמין שגם אם לא אצליח לשמור אותי עם אותי (ואי אפשר, גם יודעת, ובוכה) שדים לא יבואו ויקפצו לכלות את הנצרים שלי.

אומר עכשיו גלויות: אין לי מושג מה אעשה עם ילדיי וחינוך. היומרנות לחשוב שאוכל לחנך, היומרנות לחשוב שיהיה טוב, היומרנות לחשוב שמישהו יוכל, היומרנות לנסות לבדל, היומרנות לא לבדל כי זה מרגיש יומרני.
איך מחנכים, תגידו? איך נותנים את עצמך לעולם ומקבלים משהו חזרה? שלא יהיה מרוסק?
איך מרשים לדבר לגעת בך?

למה לנסות בכלל?

בני הקטן צועק. תודה לו על הצעקה.

כן, ביקורת שלא קשורה ליום העצמאות. אנטי-ממסדית אמרנו?

"עלינו להאבק נגד המלחמה!...הכרתי את האויב שבו עלי להלחם: הגבורה הכוזבת המעדיפה לשלוח את זולתה אל היסורים והמוות, האופטימיות הזולה של נביאים חסרי מצפון, פוליטיים וצבאיים המבטיחים ללא ניד של מצפון את הנצחון ומאריכים בכך את הטבח....כל המעלה ספק הפריע להם בעסק הפטריוטי שלהם, כל המזהיר מפני המתרחש זכה ללעגם כרואה שחורות, כל הנאבק במלחמה, שהם עצמם לא סבלו בה, הוקע כבוגד. מאז ומעולם, בכל הזמנים, הרי זו אותה כנופיה עצמה, והם מכנים את הזהירים פחדנים, את האנושיים חלושים, ואילו הם עצמם אובדי עצות בשעת אסון, שגרמו לו בקלות דעתם. תמיד היתה זו אותה חבורה עצמה, זו שלעגו לה קסנדרה בטרויה, ירמיהו בירושלים...תמיד נשארתי בין ידידי המזהיר כך וצווחות הנצחון המבולבלות לפני היריה הראשונה, כמו גם חלוקת השלל לפני הקרב הראשון, עוררו בי את החשש, שמא אני המטורף בין כל החכמים האלה, ואולי העד היחיד עד להחריד על רקע שכרותם. ועל כן טבעי היה רצוני לתאר את בצורה בצורה דרמטית את מצבי, את המצב הטראגי של הדפיטיסט – מילה זו הומצאה כדי לייחס לכל אדם הטורח למען הבנה בין עמים את השאיפה לתבוסה. בחרתי כסמל את דמותו של ירמיהו המזהיר לשווא. אך לא התכוונתי כלל לכתוב מחזה פציפיסטי, לפרסם במילים ובחרוזים את האמת הבנאלית כי השלום טוב ממלחמה, אלא לספר כי האיש שבזו לו בימי ההתלהבות כאילו הוא החלש והפחדן, התגלה בשעת התבוסה כאדם היחיד שלא רק עומד בה אלא גם גובר עליה". כך מתאר סטפן צוויג בספרו "העולם של אתמול" את המניע הרעיוני לכתיבת הדרמה "ירמיהו" בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.

שלוש טרגדיות קשורות במחזה הנפלא שכתב צוויג:

האחת, הטרגדיה שהתרחשה לפני 2,601 שנה והיא חורבן הבית הראשון כתוצאה מאיוולתם של מקבלי ההחלטות והאליטות דאז: בית המלוכה ובראשו צדקיהו, ששיקוליו המדיניים, אולי המחדל המדיני מהגדולים בהסטוריה המדינית של העם היהודי - המרד באימפריה הבבלית האדירה תוך השענות על בעל ברית מפוקפק במיוחד, פרעה נכה, הביאה לחורבן הנורא. גרועה מכך היא הדינמיקה הנוראה – הברית בין האליטה הצבאית (שר הצבא אבימלך), הממסד הדתי בדמות פשחור הכהן הגדול, חנניה – נביא העם וזה שמחד, משקף את רצון העם ומאידך מסית אותו למלחמה איומה . מולם ניצב ירמיהו, שאהבתו לירושלים ולעמו מביאה אותו לצאת חוצץ נגד המהלך האומלל למרות המחיר הכבד שהוא משלם, במשפחתו ובחברה ותוך סיכון מתמיד של חייו. ירמיהו הוא זה שבסופו של דבר, מציל את רוחו של העם, בסוף מרשים ביותר במחזה המיוחד הזה של צווייג.

השניה, היא הטרגדיה של מלחמת העולם הראשונה, זו שצוייג הטיב לתאר באותם דברים קשים שצוטטו לעיל מספרו "עולם של אתמול". לא יכולתי שלא לראות במהלך קריאת המחזה "ירמיהו" את הפזילה של הסופר לעבר אותה מלחמת הבל איומה שגרמה לקטילתם של מליונים בחזיתות ולסבל בל יתואר של עשרות מליונים נוספים.

השלישית, היא הטרגדיה הנוראה, בעיני, של הסופר עצמו: וכך כתב הסופר עצמו "בעולם של אתמול" בהתייחסו לגורם הנוסף שהביא אותו לכתוב את ירמיהו: "...עם בחירת הנושא התנ'כי נגעתי במשהו בקרבי...נגעתי בשותפות עם הגורל היהודי...האם לא עמי הוא שנוצח שוב ושוב על ידי כל העמים, ואף על פי כן התיש אותם על ידי כח מסתורי, על ידי הכושר לחולל תמורה בתבוסה בכח הרצון לעמוד בה שוב ושוב? כלום לא חזו נביאינו מראש את נצח הרדיפה והגירוש המפזר אותנו גם היום כמוץ בחוצות וכלום לא חייבו את השעבוד למלכויות ואף ראו בו דרך האלוהים? האם לא היתה העמידה בנסיון זכיה לכלל וליחיד – הרגשתי זאת, לאושרי, בכתיבת דרמה זו (ירמיהו), ספרי הראשון שהיה חשוב בעיני" וכך שם צוויג את נוסחת הנצחון המוסרי על פני החורבן החומרי הנורא בפיו של העם לאחר ששמע את דברי ירמיה:
"הו, תנחומי אמונה – עבדות אלוהים מבורכת
את עירנו החריב, למען יקימה בלבבנו –
בכל מקום שם היא – הבה, נבנהה בלבנו –
ירושלים לנצח תקום – הוי יציאת עולמים
ושיבת עולמים" .
צוויג לא עמד במה שנראה בעיניו כחורבן ירושלים שלו והיא התרבות האירופית במהלך מלחמת העולם השניה והוא לא שעה ללקח ששם הוא עצמו בפי הנביא ירמיה – לצפון אותה בליבו ובחר לשם קץ לחייו בברזיל הרחוקה.

המחזה תורגם על ידי אביגדור המאירי, סופר ומשורר בזכות עצמו. המאירי הכיר את המלחמת העולם הראשונה מקרוב בזכות שירותו בצבא האוסטרו-הונגרי וספרו, "השגעון הגדול" מתאר את חוויותיו מתקופה זו. הספר יצא לאור ב-1929 (וזכה לסקירות מעניינות בסימניה). המאירי הוסיף אחרית דבר מעניינת על מקומו של הנביא ירמיהו בזכרון היהודי ואצל צוויג.

השורה התחתונה: דרמה מרתקת למרות הסוף הידוע מראש. מחזה רב עצמה, מטלטל, מזעזע ומפעים. וכבונוס, שפה עברית עשירה ונפלאה. חווית קריאה נהדרת.

כזו היא התחושה הנוסטלגית. מענגת את הלב בצביטה של כיסופים, מחרמרת מעיים ומזליגה דמעות געגוע.
והנפש, תמלא ברעב של התרפקות אל העבר החמים, אל תחושת הביתיות, אל המולדת שלא תשוב.

כל כך מגעגע הייתי אל הגעגוע, מתרפק על ההתרפקות, נכסוף נכספתי לעוד מעט כיסופים טהורים. ביקשתי את שאהבה נפשי.

בינותי בספרי זמנינו והנה כולם עסוקים במדע-בדיוני או בבדיון-מדעי בסיפורי-בלשים, במושלי-משלים ובמתני-אהבים. ביקשתי ולא מצאתי את שגעגע נפשי. איכה אקרא.

שאלתי לימים ראשונים, כשהיו הסופרים שרויים על אדמתם, והיה עסקם בנפש, בלבטים. במולדת, במחצבה שממנה לוקחנו. במקום שבו נחתם הד.נ.א. המפורסם שבקרבנו. בלבטי הקנאה-תאווה-וכבוד שעדיין מרקדים בינינו, בהרבה פחות חינניות.

בין מצבות סופרי עמנו, עמדתי על כתובת מצבתו של גדול סופרי עמנו. האיש והאושיה. מי שאת תולדות חייו גמעתי בשקיקה. מי שכל כך עינג את נפשי. האיש שכתביו מצויים תדר בהישג ידי. סופר ששמו מקבל את פני בסבר פנים חמימות. ו"שלום עליכם" - קורא הוא לעומתי ומזמין להיכנס אל קיתונו. מתוך טובת עין הוא מתמסר לְספֵּר את תקופתו.

למלאות את תשוקתי, הוא מתנדב להקדיש את סיפור חייו העצמיים, שהוא בוחר לכנות 'חיי אדם', כמו לא בו מדובר. משנין על עצמו וסביבתו בהומור עצמי, ומתאר את ההווי, וממלא געגוע. מצאתי את שאהבה נפשי.

אם רצונכם לדמוע, קראו נא את השורות שביקש לחרוט על מצבתו. ללמד על פועלו.

איש יהודי פשוט היה,
יהודית כתב, לשמח
לבב המון העם ונשיו –
פה נטמן סופר מבדח.

כל הימים לצון חמד
עלי עולם ועל יצוריו;
כל העולם עשה חיל –
רק הוא נמק ביסוריו.

ועת העולם מלא שחוק פיו,
צהל, מחא לו כפים,
בכתה נפשו במסתרים –
עד אל עליון בשמים!

שלום עליכם.

אני לא זוכר איך בדיוק שמעתי על הספר הזה לראשונה אבל כאשר ראיתי שהוציאו אותו מהספריה של האוניברסיטה הוא צילצל לי בראש כמוכר ולכן לקחתי אותו.
בגדול הספר מתאר רשמי מסע של שני תיירים (יהודים? משום מה כך זכור לי מאיפה ששמעתי על הספר) בקוריאה הצפונית בשנות ה-40 המאוחרות. התיירים הרוסים הם סטליניסטים אדוקים ומתארים את הסרט שהם עשו עבור המפלגה הסובייטית ברוסיה. הספר מספר את סיפורם של כל מיני דמויוצ "מופת" מההווי הפועלי של צפון קוריאה באותם הימים. בשורה התחתונה הספר מאוד משעמם, אלא שיש בו כמה פנינים תרגומיות של שלונסקי שהופכות את הקריאה בספר לאפשרית.

התרגון הישן נוסך בספר מימד של תקופה ואצילות- מאד מומלץ למי שמוצא

מעין אוטוביוגרפיה של הסופר שופע בהומר שמאפיין את יצירותיו