“ספר אוטוביוגרפי של שלום עליכם על ימי ילדותו עד בחרותו. אנושי, חווייתי ומעניין. תיאור אותנטי של חיי היהודים ברוסיה בתקופה שבין מלחמות ופרעות. התרגום הישן של י.ד. ברקוביץ' (שהיה אגב חתנו של שלום עליכם) משאיר מעט נופך מהשפה המקורית בה נכתב הספר (אידיש). לא הייתי קורא אותו בתרגום אחר.”

“כזו היא התחושה הנוסטלגית. מענגת את הלב בצביטה של כיסופים, מחרמרת מעיים ומזליגה דמעות געגוע. והנפש, תמלא ברעב של התרפקות אל העבר החמים, אל תחושת הביתיות, אל המולדת שלא תשוב. כל כך מגעגע הייתי אל הגעגוע, מתרפק על ההתרפקות, נכסוף נכספתי לעוד מעט כיסופים טהורים. ביקשתי את שאהבה נפשי. בינותי בספרי זמנינו והנה כולם עסוקים במדע-בדיוני או בבדיון-מדעי בסיפורי-בלשים, במושלי-משלים ובמתני-אהבים. ביקשתי ולא מצאתי את שגעגע נפשי. איכה אקרא. שאלתי לימים ראשונים, כשהיו הסופרים שרויים על אדמתם, והיה עסקם בנפש, בלבטים. במולדת, במחצבה שממנה לוקחנו. במקום שבו נחתם הד.נ.א. המפורסם שבקרבנו. בלבטי הקנאה-תאווה-וכבוד שעדיין מרקדים בינינו, בהרבה פחות חינניות. בין מצבות סופרי עמנו, עמדתי על כתובת מצבתו של גדול סופרי עמנו. האיש והאושיה. מי שאת תולדות חייו גמעתי בשקיקה. מי שכל כך עינג את נפשי. האיש שכתביו מצויים תדר בהישג ידי. סופר ששמו מקבל את פני בסבר פנים חמימות. ו"שלום עליכם" - קורא הוא לעומתי ומזמין להיכנס אל קיתונו. מתוך טובת עין הוא מתמסר לְספֵּר את תקופתו. למלאות את תשוקתי, הוא מתנדב להקדיש את סיפור חייו העצמיים, שהוא בוחר לכנות 'חיי אדם', כמו לא בו מדובר. משנין על עצמו וסביבתו בהומור עצמי, ומתאר את ההווי, וממלא געגוע. מצאתי את שאהבה נפשי. אם רצונכם לדמוע, קראו נא את השורות שביקש לחרוט על מצבתו. ללמד על פועלו. איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב, לשמח לבב המון העם ונשיו – פה נטמן סופר מבדח. כל הימים לצון חמד עלי עולם ועל יצוריו; כל העולם עשה חיל – רק הוא נמק ביסוריו. ועת העולם מלא שחוק פיו, צהל, מחא לו כפים, בכתה נפשו במסתרים – עד אל עליון בשמים! שלום עליכם.”

“מעין אוטוביוגרפיה של הסופר שופע בהומר שמאפיין את יצירותיו”

“ספר אוטוביוגרפי של שלום עליכם על ימי ילדותו עד בחרותו. אנושי, חווייתי ומעניין. תיאור אותנטי של חיי היהודים ברוסיה בתקופה שבין מלחמות ופרעות. התרגום הישן של י.ד. ברקוביץ' (שהיה אגב חתנו של שלום עליכם) משאיר מעט נופך מהשפה המקורית בה נכתב הספר (אידיש). לא הייתי קורא אותו בתרגום אחר.”

“כזו היא התחושה הנוסטלגית. מענגת את הלב בצביטה של כיסופים, מחרמרת מעיים ומזליגה דמעות געגוע. והנפש, תמלא ברעב של התרפקות אל העבר החמים, אל תחושת הביתיות, אל המולדת שלא תשוב. כל כך מגעגע הייתי אל הגעגוע, מתרפק על ההתרפקות, נכסוף נכספתי לעוד מעט כיסופים טהורים. ביקשתי את שאהבה נפשי. בינותי בספרי זמנינו והנה כולם עסוקים במדע-בדיוני או בבדיון-מדעי בסיפורי-בלשים, במושלי-משלים ובמתני-אהבים. ביקשתי ולא מצאתי את שגעגע נפשי. איכה אקרא. שאלתי לימים ראשונים, כשהיו הסופרים שרויים על אדמתם, והיה עסקם בנפש, בלבטים. במולדת, במחצבה שממנה לוקחנו. במקום שבו נחתם הד.נ.א. המפורסם שבקרבנו. בלבטי הקנאה-תאווה-וכבוד שעדיין מרקדים בינינו, בהרבה פחות חינניות. בין מצבות סופרי עמנו, עמדתי על כתובת מצבתו של גדול סופרי עמנו. האיש והאושיה. מי שאת תולדות חייו גמעתי בשקיקה. מי שכל כך עינג את נפשי. האיש שכתביו מצויים תדר בהישג ידי. סופר ששמו מקבל את פני בסבר פנים חמימות. ו"שלום עליכם" - קורא הוא לעומתי ומזמין להיכנס אל קיתונו. מתוך טובת עין הוא מתמסר לְספֵּר את תקופתו. למלאות את תשוקתי, הוא מתנדב להקדיש את סיפור חייו העצמיים, שהוא בוחר לכנות 'חיי אדם', כמו לא בו מדובר. משנין על עצמו וסביבתו בהומור עצמי, ומתאר את ההווי, וממלא געגוע. מצאתי את שאהבה נפשי. אם רצונכם לדמוע, קראו נא את השורות שביקש לחרוט על מצבתו. ללמד על פועלו. איש יהודי פשוט היה, יהודית כתב, לשמח לבב המון העם ונשיו – פה נטמן סופר מבדח. כל הימים לצון חמד עלי עולם ועל יצוריו; כל העולם עשה חיל – רק הוא נמק ביסוריו. ועת העולם מלא שחוק פיו, צהל, מחא לו כפים, בכתה נפשו במסתרים – עד אל עליון בשמים! שלום עליכם.”

“מעין אוטוביוגרפיה של הסופר שופע בהומר שמאפיין את יצירותיו”