“"עלינו להאבק נגד המלחמה!...הכרתי את האויב שבו עלי להלחם: הגבורה הכוזבת המעדיפה לשלוח את זולתה אל היסורים והמוות, האופטימיות הזולה של נביאים חסרי מצפון, פוליטיים וצבאיים המבטיחים ללא ניד של מצפון את הנצחון ומאריכים בכך את הטבח....כל המעלה ספק הפריע להם בעסק הפטריוטי שלהם, כל המזהיר מפני המתרחש זכה ללעגם כרואה שחורות, כל הנאבק במלחמה, שהם עצמם לא סבלו בה, הוקע כבוגד. מאז ומעולם, בכל הזמנים, הרי זו אותה כנופיה עצמה, והם מכנים את הזהירים פחדנים, את האנושיים חלושים, ואילו הם עצמם אובדי עצות בשעת אסון, שגרמו לו בקלות דעתם. תמיד היתה זו אותה חבורה עצמה, זו שלעגו לה קסנדרה בטרויה, ירמיהו בירושלים...תמיד נשארתי בין ידידי המזהיר כך וצווחות הנצחון המבולבלות לפני היריה הראשונה, כמו גם חלוקת השלל לפני הקרב הראשון, עוררו בי את החשש, שמא אני המטורף בין כל החכמים האלה, ואולי העד היחיד עד להחריד על רקע שכרותם. ועל כן טבעי היה רצוני לתאר את בצורה בצורה דרמטית את מצבי, את המצב הטראגי של הדפיטיסט – מילה זו הומצאה כדי לייחס לכל אדם הטורח למען הבנה בין עמים את השאיפה לתבוסה. בחרתי כסמל את דמותו של ירמיהו המזהיר לשווא. אך לא התכוונתי כלל לכתוב מחזה פציפיסטי, לפרסם במילים ובחרוזים את האמת הבנאלית כי השלום טוב ממלחמה, אלא לספר כי האיש שבזו לו בימי ההתלהבות כאילו הוא החלש והפחדן, התגלה בשעת התבוסה כאדם היחיד שלא רק עומד בה אלא גם גובר עליה". כך מתאר סטפן צוויג בספרו "העולם של אתמול" את המניע הרעיוני לכתיבת הדרמה "ירמיהו" בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.

שלוש טרגדיות קשורות במחזה הנפלא שכתב צוויג:

האחת, הטרגדיה שהתרחשה לפני 2,601 שנה והיא חורבן הבית הראשון כתוצאה מאיוולתם של מקבלי ההחלטות והאליטות דאז: בית המלוכה ובראשו צדקיהו, ששיקוליו המדיניים, אולי המחדל המדיני מהגדולים בהסטוריה המדינית של העם היהודי - המרד באימפריה הבבלית האדירה תוך השענות על בעל ברית מפוקפק במיוחד, פרעה נכה, הביאה לחורבן הנורא. גרועה מכך היא הדינמיקה הנוראה – הברית בין האליטה הצבאית (שר הצבא אבימלך), הממסד הדתי בדמות פשחור הכהן הגדול, חנניה – נביא העם וזה שמחד, משקף את רצון העם ומאידך מסית אותו למלחמה איומה . מולם ניצב ירמיהו, שאהבתו לירושלים ולעמו מביאה אותו לצאת חוצץ נגד המהלך האומלל למרות המחיר הכבד שהוא משלם, במשפחתו ובחברה ותוך סיכון מתמיד של חייו. ירמיהו הוא זה שבסופו של דבר, מציל את רוחו של העם, בסוף מרשים ביותר במחזה המיוחד הזה של צווייג.

השניה, היא הטרגדיה של מלחמת העולם הראשונה, זו שצוייג הטיב לתאר באותם דברים קשים שצוטטו לעיל מספרו "עולם של אתמול". לא יכולתי שלא לראות במהלך קריאת המחזה "ירמיהו" את הפזילה של הסופר לעבר אותה מלחמת הבל איומה שגרמה לקטילתם של מליונים בחזיתות ולסבל בל יתואר של עשרות מליונים נוספים.

השלישית, היא הטרגדיה הנוראה, בעיני, של הסופר עצמו: וכך כתב הסופר עצמו "בעולם של אתמול" בהתייחסו לגורם הנוסף שהביא אותו לכתוב את ירמיהו: "...עם בחירת הנושא התנ'כי נגעתי במשהו בקרבי...נגעתי בשותפות עם הגורל היהודי...האם לא עמי הוא שנוצח שוב ושוב על ידי כל העמים, ואף על פי כן התיש אותם על ידי כח מסתורי, על ידי הכושר לחולל תמורה בתבוסה בכח הרצון לעמוד בה שוב ושוב? כלום לא חזו נביאינו מראש את נצח הרדיפה והגירוש המפזר אותנו גם היום כמוץ בחוצות וכלום לא חייבו את השעבוד למלכויות ואף ראו בו דרך האלוהים? האם לא היתה העמידה בנסיון זכיה לכלל וליחיד – הרגשתי זאת, לאושרי, בכתיבת דרמה זו (ירמיהו), ספרי הראשון שהיה חשוב בעיני" וכך שם צוויג את נוסחת הנצחון המוסרי על פני החורבן החומרי הנורא בפיו של העם לאחר ששמע את דברי ירמיה:
"הו, תנחומי אמונה – עבדות אלוהים מבורכת
את עירנו החריב, למען יקימה בלבבנו –
בכל מקום שם היא – הבה, נבנהה בלבנו –
ירושלים לנצח תקום – הוי יציאת עולמים
ושיבת עולמים" .
צוויג לא עמד במה שנראה בעיניו כחורבן ירושלים שלו והיא התרבות האירופית במהלך מלחמת העולם השניה והוא לא שעה ללקח ששם הוא עצמו בפי הנביא ירמיה – לצפון אותה בליבו ובחר לשם קץ לחייו בברזיל הרחוקה.

המחזה תורגם על ידי אביגדור המאירי, סופר ומשורר בזכות עצמו. המאירי הכיר את המלחמת העולם הראשונה מקרוב בזכות שירותו בצבא האוסטרו-הונגרי וספרו, "השגעון הגדול" מתאר את חוויותיו מתקופה זו. הספר יצא לאור ב-1929 (וזכה לסקירות מעניינות בסימניה). המאירי הוסיף אחרית דבר מעניינת על מקומו של הנביא ירמיהו בזכרון היהודי ואצל צוויג.

השורה התחתונה: דרמה מרתקת למרות הסוף הידוע מראש. מחזה רב עצמה, מטלטל, מזעזע ומפעים. וכבונוס, שפה עברית עשירה ונפלאה. חווית קריאה נהדרת.”