ביקורת ספרותית על בני הקטן מאת קרל אוואלד
ספר מעולה

---

הרשו לי לדבר על אכזבה.
היא כואבת, היא מעצבנת. היא מערערת.

הרשו לי לדבר על דברים שחשבנו שיקרו.
אתה תוהה, אתה רוצה לדעת, אתה אומר "זה יהיה כך או כך" וכל אופציה היא פתח, והפתח שבו תמצא את עצמך בסוף ישאב אותך אליו ותשכח שהיה כיוון אחר.
כמו פיצולי עולמות, כמו יקומים מקבילים. כמו מימד ועוד מימד ועוד אחד. כמו עץ בינארי.

הרשו לי לדבר על פחד גדול.
אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מנחשים, אנחנו תועים באפלה. אנחנו רוצים רמז אבל בחיים לא יהיה אחד. אנחנו חושבים קדימה והולכים אחורה. אנחנו מקבלים מכות מכל כיוון, סוטים הצדה ושוכחים לאן כיוונו.

הרשו לי לדבר על תכניות.
כמה שברירית ויומרנית ומטופשת המחשבה שנוכל אפילו לכוון לאיפשהו. כמה אידיוטי ותמים ופתטי לחשוב שארצה וזה יקרה.

הרשו לי לדברים על כיוונים.
אז ירדנו מתכניות, אנחנו מגששים חוטים זעירים של כיוון. אולי נגיע, אולי לא. מתווה יש, אחד מטושטש.

הרשו לי לדבר על אחריות.
כמה לא פייר מצדנו להטיל את התוצאות על הסביבה שלנו. כמה לא צודק ולא הוגן.
כמה לא הוגן מצד העולם להיות לא הוגן.
כמה טיפשי לחשוב שהעולם עשוי להיות הוגן.
כמה בלתי אפשרי למזער נזקים.

אז אנחנו עוזבים הכל. מרימים ידיים, משלחים את הבלון אל הרקיע. מעיפים הכל אל מול הרוח ואומרים; די. ממילא אין לאן, ממילא אנחנו פלונטר. שיסתבך עם עצמו, אני אזוז לאן שלא יהיה, ואשא בתוצאות לא תואמות ממילא, שכחו מהכל.

אחרי כמה שעות - רגשות, כדרכם, מתחלפים ומפתים: זה יחזור, השליטה כאן, אתה תעשה מאמץ, חיוכים ולבבות.
כמה טיפשי.
כמה נאיבי.
כמה בלתי נמנע.
כמה אנושי.

אפשר לבכות על זה שאנחנו בנויים בצורה כזאת; אפשר לשבור את הכלים. הכל יישאר בתבנית המוכרת; כלא מיהלום אי אפשר לנפץ.

ואני אמשיך לנסות. ככה אני. חלק לגו שמשתבץ במקום.
אני אפילו לא מרירה במיוחד. ככה זה וזהו.

---

בני הקטן מביא מחלוקת רבת חשיבות. בין חינוך לחינוך, בין נכון לנכון. בין תקווה לתקווה, בין אמונה בקלקול לקלקול אחר, בין אמונה בכך שאנו מקולקלים מכדי שנוכל להתקלקל עוד.
אנחנו בוחרים להביא עתיד לעולם. איך נוכל לא לקלקל אותו.
(לא נוכל.)
איך נקלקל אותו כמה שפחות.
(אין דבר כזה.)
איך נראה לו תום ויופי כשהכל מגוחך מול נגזרת הגורל.
(ננסה.)

אנחנו מתכננים עולם; הוא יתנפץ. איך נעז להוסיף אליו.
(ואיך נעז שלא, על אותו משקל בדיוק. הפרפר והכנפיים צריכים להיות, לא יותר ולא פחות. גם חידלון הפרפר משפיע בדיוק כמו להוסיף יותר מדי פרפרים)

---

אני מאמינה חלקית בחינוך.
אני בעיקר לא מאמינה במילה חינוך; ביומרנות שלה, בניסיון להגדיר רקמת אנוש חמקמקה.
אני מאמינה בכל לבי בקיום. אני מאמינה בקיום כאינדבידואל.
אני מאמינה שאתה ורק אתה צריך לקחת את עצמך בידיים. אל תקלקל את עולמי, אל.

אני מנסה לא להתייאש מול כמות הזוועות שיכולות לקרות תוך רגע רק מהריקבון שבקיום.
אני מנסה להאמין שגם אם לא אצליח לשמור אותי עם אותי (ואי אפשר, גם יודעת, ובוכה) שדים לא יבואו ויקפצו לכלות את הנצרים שלי.

אומר עכשיו גלויות: אין לי מושג מה אעשה עם ילדיי וחינוך. היומרנות לחשוב שאוכל לחנך, היומרנות לחשוב שיהיה טוב, היומרנות לחשוב שמישהו יוכל, היומרנות לנסות לבדל, היומרנות לא לבדל כי זה מרגיש יומרני.
איך מחנכים, תגידו? איך נותנים את עצמך לעולם ומקבלים משהו חזרה? שלא יהיה מרוסק?
איך מרשים לדבר לגעת בך?

למה לנסות בכלל?

בני הקטן צועק. תודה לו על הצעקה.

*כן, ביקורת שלא קשורה ליום העצמאות. אנטי-ממסדית אמרנו?*

» ביקורות נוספות של האופה בתלתלים
» ביקורות נוספות על בני הקטן