זהירות - ספוילרים!!
את הספר הזה פגשתי ב"קאיימק", מעין מסעדה קטנה שאני אוכל בה לפעמים. בהפרשים של כמה חודשים, הייתי קורא ממנו חלק קטן בכל פעם. עד שידידה הציעה לי לבקש לקחת אותו איתי. נציגת הקיימק במקום הסכימה, למזלי.
כך פגשתי את אחד הספרים היפים שקראתי בשנים האחרונות. כשאחותי שמעה שאני קורא את הספר, היא אמרה שבעל החנות לספרים משומשים בה עבדה לפני כעשרים שנה, אהב את הספר הזה במיוחד. והיה לו טעם משובח ומיוחד לספרים, אמרה.
הניתוח שלי בהמשך לא כל כך מענין, לטעמי (כך יצא הפעם). לכן אמליץ כבר כאן פשוט לקרוא את הספר הזה, שחודר עמוק ללב. וגם אם הוא מותיר שם צריבה וכאב, הרי שאין ברירה, כי לחיות פירושו כמעט תמיד גם לכאוב.
לספר יש כמה מישורים, והשניים העיקריים מבחינתי היו מישור הזכרונות הרחוקים, שמופיע בעיקר בחצי הראשון של הספר, ומישור העבר הקרוב – ככל שהספר מתקדם, אנחנו גדלים יחד עם גיבורו, צעיר איטלקי בתחילת שנות העשרים לחייו, מלווים אותו מילדותו הרחוקה עד לעברו הקרוב ופרשה הטראגית שמעיבה על חייו.
במישור הזכרונות הרחוקים, הספר הוא לעתים צלילה כמעט פרוסטיאנית אל העבר, אל מה שזוכרים ומה שנשכח, ומה שעולה לפתע מתוך הזכרון, ומה שנמסר לנו על ידי האחרים, והגרסאות השונות שנמסרות על ידי אנשים שונים בראשומון. די בטוח שההשואה לפרוסט היתה מקוממת את פראטוליני, ובצדק. שכן פראטוליני, כמו גיבורו (שמייצג, אבל, תקופה מאוחרת יותר בכשלושים שנה, וגם מצבו טוב יותר בהתאם) , גדל בפירנצה במשפחה ענייה ונאלץ לעבוד למחייתו מגיל צעיר – רחוק מאד מתנאי העושר הבלתי נתפשים כמעט של מרסל פרוסט. כתיבתו חדורה ב"תודעה מעמדית", מונח שכיום נשמע מוזר ומיושן. הפוליטיקה היא חלק מרכזי בחיי הגיבורים, גם בחיי הנפש שלהם.
גיבורנו, ברונו, נולד בריפרדי, רובע פועלים של פירנצה, בתחילת שנות הארבעים – זכרונותיו הקדומים הם משחרור העיר (שהושלם ב- 11/8/1944 על ידי כוחות הפרטיזנים המקומיים ולא על ידי כוחות בעלות הברית), מהחיילים האמריקאים ששהו בה לאחר המלחמה, ומהמלחמה בין הנאצים ובני בריתם הפשיסטים לכוחות ה- resistenza , מלחמה שנוכחת מאד גם בהווה של הספר, בסוף שנות החמישים (תקופת il dopoguerra , אחרי המלחמה). ברונו יתום מאביו, שהתגייס לצבא מוסוליני כשברונו היה תינוק, וגופתו אבדה בחולות .
תחילה נראה שהספר מתרכז באמו של ברונו, איוונה – וזה אחד הדברים הכובשים בספר זה, שהאנשים המקיפים את ברונו שזורים בחייו ובחיי הנפש שלו כחוליות בשרשרת המבהירה לקורא עד כמה החיים שלנו – גם במאה העשרים האינדיבידואליסטית - מעורבבים בחיי האחרים ובנסיבות. איוונה מסרבת להאמין שבעלה האהוב נפטר, והיא מחכה מדי יום לשובו, במה שמוצג כהתנהגות מטורפת, ומסרבת ליצור קשר עם גבר אחר. עם זאת, היא לעולם לא מפסיקה לעבוד, כדי לפרנס אותה ואת בנה.
לכן ברונו הפעוט נמסר לטיפולה של השכנה הזקנה הערירית, הגברת קאפוג'י. הטיפול שהוא זוכה ממנה כולל סוג של התעמרות קאפריזית, קמצנות חולנית, וגיוסו של הפעוט למען מכירת מוצרים לחיילים האמריקאים באזור מפוקפק של שוק שחור, עבריינים וזונות. כמובן שהגברת קאפוג'י מסתירה מאמו של ברונו את הנסיעות האלה ואת הכסף שהיא מרוויחה שם, וברונו מגויס על ידה להסתיר זאת מאימו. זה קו נוסף ברומן – הצביעות, הסודות והשקרים האופפים גם את החברה העניה הזאת של פועלים, אלמנות, יתומים ונשים וגברים עריריים. לקראת סוף הספר (סליחה על הספוילר ועל ספוילרים נוספים) מתערערת למשל התמונה של הנאמנות המטורפת של איוונה לאביו הנעדר של ברונו.
דמות מפתח נוספת בחיי ברונו היא מילוסקי, חבר קרוב של אימו, שהיה חבר של אביו. מילוסקי הוא פועל מומחה במפעל "גאלי", ופעיל פוליטי אצל הקומוניסטים. מילוסקי נותר נאמן לאביו של ברונו, ואינו מממש – לכאורה (הענין אינו ברור עד סוף הספר) – את הקשר הקרוב של עם איוונה, בה הוא למעשה מאוהב מזה עשרים שנה. הוא נותר לבדו, רווק. הוא אדם מוסרי ופוליטי הלוקח על עצמו את חינוכו של ברונו – עד שזה מגרש אותו מביתו, במרד נעורים. למרות המרד, ברונו נותר נאמן לחלומו להתקבל למפעל "גאלי" כפועל מומחה, חרט בעל מקצוע בדיוק כמו מילוסקי. ולמרות התלבטותו בין אפשרויות פוליטיות שונות, ברונו, בעקבות מילוסקי , אף הוא נוטה לקומוניזם. הקשר שלו עם אביו המאמץ, דמות צובטת לב בעיני, נותר חזק עד סוף הספר, למרות שברונו השליך את מילוסקי מביתו. כך נותר ברונו לבדו מול האם, והיחסים ההדוקים והמסובכים איתה , שברונו כבן יחיד יתום מאב מנסה להשתחרר מהם ולא מצליח, הם אולי הציר הכי מרכזי בספר.
בהמשך אנחנו מתוודעים לשני חברי הילדות של ברונו, שאחד מהם ממשיך במובן מסוים את הוריו, מתחתן בגיל מוקדם ונעשה בעל המסעדה שלהם (אם כי מכניס בה שינויים רבים, התואמים את השינויים שעובר הרובע העני ריפרדי בבום הכלכלי של איטליה אחרי המלחמה – בום שהיה בשיאו בזמן כתיבת הספר ב- 1962). השני מסתבך בשל (זהירות ספוילר) נטיותיו המיניות. בהמשך מצטרפים לחבורה עוד שני נערים שאף הם מבחינתי דמויות בלתי נשכחות – נער אינטלקטואל, בן של אב פשיסט ששונא את אביו ואת משפחתו הבורגנית, ונער מקסים, בן תערובת שנולד לאם (ספוילר) זונה ולחייל אמריקאי שחור. בני החבורה נפגשים עם בנות מהגרים מיוון, מתחתית החברה, נערות שבסופו של דבר פונות לזנות. כל הדמויות האלו מוצגות באופן צובט ושובה לב.
אזהרת ספוילר חמורה: לקראת סוף הספר מתאהב ברונו בלורי, נערה יפה ומיוחדת, ביתו של בעל סדנה קטנה לתעשיית מתכת, שאצלו לומד ברונו את מקצוע החרטות, כדי להגשים את חלומו ולעבוד ב"גאלי", המפעל הגדול (ברונו חולם לעבוד על המכונות לעיבוד מתכת של "גאלי", והוא מכיר אותן לבורין, דרך מילוסקי. המכונות מוצגות כמעט כדמויות נוספות ברומן – וזה מזכיר לי את הקיבוץ, את ההזיות האינסופיות שהיו לנו בכיתה ה' ו-ו' על הטרקטורים השונים, שבינהם היו נחשקים יותר ונחשקים פחות, אצילים יותר ופחות – ועם זאת, במחלה ההגה בה היינו חולים אנושות, הסתפקנו בלנהוג על כל דבר, ופעם אפילו סחבנו את המיכלזון העלוב באישון הלילה, רק לנהוג על משהו כמה מטרים, זה היה כמו צורך מיני). בשיא אהבתם, לורי נעשית חולה במפתיע, ומותה בדמי ימיה מעמיד את כל עולמו של ברונו במבחן.
ברונו מסרב לבוא ולראות אותה על מיטת חוליה, למרות שהיא לוחשת את שמו ו"המבוגרים" – כפי שברונו המתבגר מכנה בשנאה אדולוסנטית – מתחננים שיבוא. הוא רוצה להשאר נאמן להבטחה שנתן ללורי, שכנראה ידעה על מחלתה, שאם היא תעשה חולה, הוא לא יבוא אליה כדי לא לראות אותה בחולשתה. בסופו של דבר ברונו בוחר בקול התבונה – כלומר, מנסה לנתח את הארוע הטראגי הזה דרך שכלו, ובדרך מנתץ כל ראיה נאיבית, וטוען שהעולם צבוע ומופקר, כמו אימו שהעמידה פנים שהיא נאמנה עד טירוף לאביו הנעדר , אבל למעשה ניהלה רומן עם בעל המסעדה בה עבדה והיתה מתחתנת איתו אם לא היה מת במפתיע. כמו בעלה של אחותה של לורי, ששכב עם לורי בלי ידיעת אחותה, וכנראה הדביק אותה במחלה הממיתה. כמו לורי עצמה, שהסתירה ממנו חלקית את הסיפור הזה, שמתבהר לברונו רק ברגע הגסיסה שלה. כעת לאחר מותה של לורי, נראה שברונו מחקה את אימו, ונותר נאמן עד טירוף לזכרה. זה מעלה את השאלה מה משמעותה של הבחירה שלו בתבונה – שאני אישית, מתנגד לה בכל מאודי. האם הוא הולך לנטוש את זכרה לורי ולבחור בחיים פרגמטיים שיכללו גם נישואין למישהי אחרת? כך טוען הערך על הספר בויקיפדיה האיטלקית. אבל אני סבור אחרת – מנימת הדברים אני מרגיש ביקורת של המחבר על ברונו ועל אותה "תבונה" המתנגשת לגמרי ברגש, וגם במציאות שהיא מורכבת מדי עבור הכלים החדים והפשטניים של ההגיון.
כעת משכתבתי סוף סוף את הביקורת, עלי להשיב את הספר בהקדם לקאימק.
קישורים:
וסקו פרטוליני בויקי האנגלית https://en.wikipedia.org/wiki/Vasco_Pratolini
"התבונה" בויקי האיטלקית https://it.wikipedia.org/wiki/La_costanza_della_ragione_(romanzo)
רובע ריפרדי בויקי האיטלקית https://it.wikipedia.org/wiki/Rifredi
הבום הכלכלי באיטליה בויקי האנגלית https://en.wikipedia.org/wiki/Italian_economic_miracle
מפעל גאלי (על שם גאלילאו גאלילי) בויקי האיטלקית https://it.wikipedia.org/wiki/Officine_Galileo
![כל כתבי מנדלי מוכר ספרים [עם שמונה רישומי-עט]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers8/80800.jpg)
