יחד עם המונח "אבן שאין לה הופכין" אפשר להניח גם את המושג החדש שאני המצאתי "ספר שאין לו קוראים". הבית של הוריי הוא בית כזה, שיש בו מלא ספרים אבל את רובם אף אחד לא פותח, ויש גם חלק שכבר שנים רבות לא נוגעים בו. אז אני פצחתי בפרוייקט ארוך טווח ובכל פעם שאני אצלם אני לוקחת כרך מתוך כל כתבי שלום עליכם וקוראת אותו. הבחירה היא באקראי כי סדרת הספרים נמצאת בתוך שידה נמוכה, במדף השני מלמטה ובשורה שנייה של הספרים, כך שאני שולחת יד ובאופן עיוור מוציאה את אחד הכרכים. ככה הוצאתי בפעם הקודמת את יוסילי זמיר והפעם הוצאתי רת ימים טובים.

שלום עליכם כתב ביידיש, כך שהספר הזה הוא ספר מתורגם, ותרגם אותו הסופר י"ד ברקוביץ'. בפתיחת הספר שיבצה ההוצאה תמונה של הסופר שלום עליכם יחד עם ביאליק, שכתב כידוע בעיקר בעברית, אולי כדי לתת הכשר ישראלי ועברי לשפה שנחשבה "גלותית" ופסולה לחלוטין על ידי מוסדות המדינה, כולל איסור שהיה כאן להוציא עיתון יומי בשפת היידיש. אבל על הכחדת היידיש בשנות קום המדינה וראשית הציונות כבר כתבתי בסקירה לספר אחר וזה לא מעצם העניין של הסקירה הזאת.

הכרך ימים טובים הוא אוסף סיפורים שמתרחש כולו בעייריה היהודית הדימיונית שהמציא שלום עליכם ושמה כתריאליבקה, וכל הסיפורים כאן עוסקים בימי החגים, אם ראש השנה או פסח או שבועות או פורים, ובאנשי העיירה. ניכר שהסיפורים נכתבו בתקופות שונות ובפלטפורמות שונות, ואני מניחה שחלקם פורסמו בעיתונות היידית, אולי אפילו בהמשכים. יחד הריכוז שלהם בספר אחד ובקריאה מכריכה לכריכה יוצר תחושת חזרתיות, כאילו - תיארנו טיפוסים שונים בהתייחסותם ליום כיפור, עכשיו נתאר טיפוסים (אחרים אבל דומים) בפסח, או בפורים.

הכתיבה, לא יודעת אם זה הכותב או המתרגם או שילוב של שניהם, היא שפה עשירה, שואבת ישירות ממקורות ישראל ומביטויים, אבל גם מהדהדת את שפת העם במונולוגים שנשמעים הן עסיסיים והן אותנטיים, והם משתנים מדמות לדמות ומשקפים את אופיה ואת המאפיינים הייחודיים שלה. הכיבה מאוד קצבית, לפעמים מרגישה קצת כמו שיר עם בית ועם פזמון חזור, ומעבירה אווירה. גם הווי החגים, קישוט בית הכנסת, אופי הכיבוד והאוכל, מספר המאפים והמגדנות הנשלחים במשלוח מנות, עלויות ועוד, משקפים עולם יהודי ותרבותי תוסס, גם אם עני מאוד בחלקו הגדול. עולם שאבד ואיננו עוד, שכן גם אם כתריאליבקה לא היתה ולא נבראה אלא משל היתה, הרי היא משל להרבה עיירות בפולין ובאוקראינה ובתחום המושב של רוסיה, עיירות שהיו ואינן עוד כי בא עליהם הכורת. ביום כמו היום, שהוא יום הזיכרון לשואה, חשוב לזכור לא רק את המוות ורצח העם, אלא גם את העולם היהודי והתרבות שהיו ונחרבו.

בעת שהותי בבית הוריי אני חשה מוקפת ספרים מכל עבר. חלקם מוערמים בספרייה הגדולה בסלון, זו שבנה לפני ארבעים שנה הנגר ג'ומעה, שמשמעות שמו היא יום שישי. חלקם פזורים בשידות ובמקומות שונים ברחבי הבית כיוון שמספר הספרים עולה על מספר מקומות האחסון, גם כאשר עושים "דאבל בוקינג", כלומר מניחים שתי שורות ספרים בכל מדף. אמנם הבאתי איתי ספר משלי לקריאה, אך זה כמו להכניס תבן לעפריים, בעיקר כשהספר שהבאתי היה מרגיז ומעצבן. תחת זאת נפניתי למדף הקלאסיקות, הוא סדרות הספרים שאימי רכשה בעת לימודיה בחוג לספרות.

אחרי עלעול בספר של לאה גולדברג, הלכתי וחיפשתי ספרים אחרים, ומצאתי את כתבי שלום עליכם. קצת מידע עליו בחסות ויקיפדיה - שלום רבינוביץ' נודע בשם העט שלום עליכם, כתב בעיקר ביידיש וקצת בעברית וברוסית ופעל בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים. הוא נולד בעיירה בפלך קייב במקום שכיום הוא אוקראינה, בהיותו ילד עבר עם משפחתו מקום מגורים ומעמד כלכלי, אביו הסוחר הפך להיות בעלים של פונדק, מאוחר יותר אימו נפטרה ואביו נשא אישה שנייה. בשנת 1905 לאחר כמה כשלונות כלכליים במזרח אירופה ומהפכה שכשלה, הוא היגר בחוסר כל לארצות הברית ובה נפטר משחפת בשנת 1916 בהיותו בן 57.

למה נמשכתי דווקא לכרך הממוספר יג-יד-טו? אין לדעת בוודאות, אבל סביר שהמילה המוזרה "סטמפניו" תפסה את עיני. היצירות הכלולות בכרך המשולב הזה תורגמו מיידיש על ידי י"ד ברקוביץ', שמודה בפה מלא כי הוא לקח לעצמו חירות אומנותית במהלך התרגום, אם כי לטענתו חירות פחותה מזו שנטלו מתרגמים אחרים של הסופר. הוצאת דביר היא הוצאה שנוסדה על ידי חיים נחמן ביאליק באודסה, במטרה חינוכית ברורה והיא "חנוך לאומי מתוקן על יסודות אנושיים כלליים", וכנראה שהמתרגמים של ההוצאה ראו את עצמם כחלק מסוכני החינוך.

ועכשיו לספר. מה אני אגיד לכם, הוא יודע לכתוב יפה שלום רבינוביץ' הזה. אולי כדאי לו להיות סופר ולפרסם מכתביו. "סטמפניו" הוא שם, הכולל סיומת של חיבה. זה ספק רומן ספק נובלה המיועד מן הסתם לבני הנעורים ועל כן הודפס כשהוא מנוקד. הוא עוסק בנגן נודד, כזה הקרוי כליזמר, מוכשר וקל דעת שעובר מעיר לעיר ושומר לעצמו נערה פה ונערה שם, והנה הוא מתאהב ברחל הנאוה, שהיא למרבה החרפה אשת איש. גם הוא איש-אשת, למרבה צערו וכאבו, ועוד לאחת היודעת איזה תכשיט נשאה, ומחזיקה אותו ביד רמה. כל זה אמור לסבך את הסיפור, אבל שלום עליכם נזהר שלא לסבך יותר מדי.

והנה ציטוט קטן השובר את הקיר הרביעי: "שם, ברחוב המנזר, בפנתת סתר בצל האילנות השולחים ענפיהם ממרום החומה למטה, נועדו להיפגש שני הנאהבים והנעימים שלנו, רחלי וסטמפניו.הקוראים היקרים, אלה המצויים כל ימיהם אצל הרומנים הידועים, המסובכים, המהלכים בגדולות ובנפלאות, רבות סבלו עד עתה מרומן עלוב זה שאין בו לא גדולות ולא נפלאות, לא עלילות מדהימות לב ולא פגישות מזעזעות נפש. אין איש יורה כאן כדורי מוות, לא לעצמו ולא לאחרים, אין איש שותה כאן אפילו ספל רעל. אין פוגשים לא גרפים ולא מרקיזים, לא נוכלים ולא רוצחי נפשות. מזדמנים רק עם פשוטי עם, בני אדם מן היישוב, עם מיני כליזמרים ונשים יהודיות המצויים בשוק ובבית. הקוראים הללו מחכים מסתמא בכיליון עיניים למוצאי השבת, אולי ירחם עליהם המחבר ויזמין להם ברחוב המנזר מאורע יוצא מגדר הרגיל או פגישה פיקנטי להרוות את נפשם הצמאה. ואולם חייב אני להקדים ולאמור כי תוחלתם תוחלת שווא ואכזבתם תהיה שלמה."

הסיפור של כרך י"ד, שוב, על הגבול בין נובלה ורומן, נקרא "יוסילי זמיר" ושוב הגיבור הוא אדם שעיקר עיסוקו הוא מוזיקה, ובאהבה. יוסילי הוא בן של חזן וקולו יוצא דופן. לאחר בר המצווה הוא נשלח כדי לפתח את קולו ואת הקריירה שלו, ומשאיר בבית ידידה אוהבת. הוא נודד על כנפי ההצלחה בעוד היא מחכה לו בבית, עד שנמאס לה, או שמא למשפחתה והיא משודכת עם קשיש עשיר. כאן הסיפור מפותל יותר ואף מובא בלא ניקוד, אך עדיין שומר על סוג של תמימות נטולת כדורי מוות או ספלי רעל. כרך ט"ו הוא אוסף סיפורים קצרים, מעשיות באנשים הנעים ונדים, נוסעים בעגלה או ברכבת, מבקרים בעיירות שונות, מתגוררים בפונדקים. הכל בהומור מתבונן וגם שופט, אך ללא הציניות הדיקנסית או העגנונית. הומור עסיסי של עין טובה. זה ספר שהיה עונג שבת אמיתי. שימו עין על אותו שלום עליכם, אולי עוד יתפרסם בזמן מן הזמנים.

תענוג רוחני עילאי לקרוא את ספריו של שלום עליכם המצטיינים בהומור יהודי שנון, הקשור בקשר בל-ינתק למקורות התרבות היהודית. כתבי שלום עליכם בתרגומו המדהים של ברקוביץ הם נכסי צאן ברזל של הספרות היהודית לדורי דורות.

שלום עליכם, למה איכזבתני?!

בעבר קראתי את "טוביה החולב" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, שאמנם היווה בחירה לא קלה לקריאה, אך מאוד נהניתי מספר מצחיק, מעציב ואף מרגיז לעיתים. לאחר מכן קראתי גם את "שיר השירים" שלו בתרגום אהרוני והוקסמתי.

הספר הזה, "ימים טובים", נראה בוסרי, או כפי שנקרא היום "חצי אפוי". יש בו אוסף של סיפורים קצרים הסובבים סביב חגים, שלעיתים חוזרים על עצמם בצורה מונוטונית ולא מעניינת. למשל, בסיפור על יום כיפור מסופר על אדם X שבדרך כלל הוא רגזן מקלל את הבריות וכו', אך ביום כיפור הוא נופת צופים ובא לבקש סליחה ומחילה מכולם; אדם Y שבדרך כלל הוא רגזן מקלל את הבריות וכו', ביום כיפור הוא נופת צופים ובא לבקש סליחה ומחילה מכולם; אדם Z שבדרך כלל...הבנתם את הרעיון. ואז מגיע סיפור חדש על שמחת תורה, כמו שאומרים מונטי פייטון "And now for something completely different" - אדם X, שבדרך כלל הוא רגזן/עצוב/נחבא אל הכלים, בשמחת תורה הוא שמח ובעל תעוזה; אדם Y, שבדרך כלל הוא רגזן/עצוב/נחבא אל הכלים, בשמחת תורה הוא שמח ובעל תעוזה; אדם Z... הרגיש כמו תרגיל בכתיבה ולא כספר של סופר מגובש.

יש בקובץ סיפור יפה על חברות בין ילד יהודי וילד גוי בערב פסח שנעה באופן פסטורלי עד ש... הסיפור מלווה בתיאורי נוף יפים והקשר בין הילדים אף הוא מתואר היטב. סיפור אחר על נחמה האדומה ונחמה השחורה התחיל בצורה מעניינת אך איבד את המומנטום והסתיים בצורה סתמית. בין הסיפורים ישנו גם "ספר שיר השירים" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, אך התגברתי על רצוני להשוות אותו לתרגומו של אהרוני ונטשתי את הספר לפני שהגעתי אליו. אמנם, יש בספר גם קטעים מצחיקים ומשעשעים, אך באופן כללי הוא לא הגיע לרמה שציפיתי.

את ספריו של שלום עליכם אנסה לקרוא בעתיד, אך על הספר הזה לא אוכל להמליץ.

Ƹ̵̡Ӝ̵̨̄Ʒ

ספר אוטוביוגרפי של שלום עליכם על ימי ילדותו עד בחרותו. אנושי, חווייתי ומעניין. תיאור אותנטי של חיי היהודים ברוסיה בתקופה שבין מלחמות ופרעות. התרגום הישן של י.ד. ברקוביץ' (שהיה אגב חתנו של שלום עליכם) משאיר מעט נופך מהשפה המקורית בה נכתב הספר (אידיש). לא הייתי קורא אותו בתרגום אחר.

העברית של י.ד. ברקוביץ' יש לה ריח של סבא, שכל כך הולם את הסיפורים הללו, עם ההומור הטראגי, עם הדמויות הכל כך מעוררות אמפתיה ועם זאת נראות מעט כקריקטורה. כשיושבים לקרוא בכרכים של שלום עליכם כאילו הולכים למסע בכפרים היהודיים שאינם עוד, במזרח אירופה - בהווי יהודי שהיה ואינו, ונותר רק בסיפורים.

יש ופעמים שכאשר נוחתים אל תוך גיל מתקדם כמו שלי, חיים את העבר בחדווה - (או לפחות מהרהרים בחיוך על מעשה המשובה של ילדותנו) במיוחד מתוך מבט עינו של מישהו כישרוני אשר יכול לתאר את העבר הזה בצורה של מראות, קולות ריחות וצבעים.
כך הרגשתי כאשר קראתי את קובץ הסיפורים (לילדים?) מתוך "אדם ובהמה" (המאגד בתוכו מספר סיפורים כמו: האולר, מעשה באגוזים, עלי כינור ועוד) של הסופר שלום עליכם.
קטונתי מלחלק ציונים לסופרים גדולים ודגולים (אם כי אני עושה זאת לפעמים כמי שכפאו שד), אך זאת אומר: הכתיבה קולחת, עברית ישנה של פעם שלא אבד עליה הקלח תיאורי ההתרחשויות בדייקנות מופלאה כאילו הסופר כתב את האירועים בזמן התרחשותם.
אומרים שאסור לכתוב ספויילרים, נו אז אומרים.
אחד הסיפורים - שבקובץ זה - "כפרות" שבה את לבי לחלוטין והזכיר לי מעט את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול

"כפרות" עוסק ב"מרד הגדול של בעלי הכנף" בסמיכות ליום הכיפורים וההתעללות של בני האדם בהם לפני יום הדין.
אביא רק קטע קטן מהפרק הראשון.

"עוד ביום הראשון של ראש השנה, בשעה שבני ישראל נוהגים ללכת אל הנהר להשליך 'במצולות ים' את חטאתיהם, אפשר היה לפגוש מחנות מחנות של עופות כשרים: תרנגולים עם תרנגולותיהם, 'קוקאות', עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים, אצים, רצים מבוהלים ודחופים וראשיהם מתוחים כלפי מעלה, מתנועעים הנה והנה בריצה נחפזה, ומגמת פניהם הלאה הלאה מקץ העיר וחוצה.
בראשונה לא עלתה על דעת שום אדם מישראל לעמוד ולהסתכל במראה משונה כזה ולשאול את עצמם: מאין ולאן רצים העופות הטפשים האלה? ורק באחד מעשרת ימי תשובה, כשהתחילו הנשים מעיינות בלוליהם ובכלוביהם של העופות וראו שהנם ריקים ושלא נשאר בהם אף בעל כנף אחד, אז נתעוררה השאלה: מה זאת?
– השמעת אסוני הגדול? – כך מתאוננת עקרת בית אחת באזני שכנתה בקול בוכים ופורשת כפיה: – בלילה הזה נפתחו הכלובין והלולין שלי ונעלמו כל העופות שהזמנתי לערב יום הכיפורים!
ושכנתה הקרובה אליה מנחמת אותה:
– אחות אני לך לצרה זו; כמוך כמוני היום, גם אצלי לא נשאר אף עוף אחד.
– אויה לנו כי נדמינו! כי נשארנו בלא 'כפרות'!
עד כאן הציטוט החלקי מאוד.
ומכאן ואילך מתנהל דיון בין בני האדם הנקראים "בעלי בתים"
לבין העופות למיניהם הנקראים "בעלי כנף", דיון שבו כל צד רואה רק את עצמו-שלו אך אין הוא מבין ללבו של האחר. זה רוצה את כפרתו תמורת חייו של בעל הכנף, ובעל הכנף מוכן לעלות רק על שולחן השבת - בשעת הדחק בלבד.
שווה קריאה- כמו כל ספרי שלום עליכם

כזו היא התחושה הנוסטלגית. מענגת את הלב בצביטה של כיסופים, מחרמרת מעיים ומזליגה דמעות געגוע.
והנפש, תמלא ברעב של התרפקות אל העבר החמים, אל תחושת הביתיות, אל המולדת שלא תשוב.

כל כך מגעגע הייתי אל הגעגוע, מתרפק על ההתרפקות, נכסוף נכספתי לעוד מעט כיסופים טהורים. ביקשתי את שאהבה נפשי.

בינותי בספרי זמנינו והנה כולם עסוקים במדע-בדיוני או בבדיון-מדעי בסיפורי-בלשים, במושלי-משלים ובמתני-אהבים. ביקשתי ולא מצאתי את שגעגע נפשי. איכה אקרא.

שאלתי לימים ראשונים, כשהיו הסופרים שרויים על אדמתם, והיה עסקם בנפש, בלבטים. במולדת, במחצבה שממנה לוקחנו. במקום שבו נחתם הד.נ.א. המפורסם שבקרבנו. בלבטי הקנאה-תאווה-וכבוד שעדיין מרקדים בינינו, בהרבה פחות חינניות.

בין מצבות סופרי עמנו, עמדתי על כתובת מצבתו של גדול סופרי עמנו. האיש והאושיה. מי שאת תולדות חייו גמעתי בשקיקה. מי שכל כך עינג את נפשי. האיש שכתביו מצויים תדר בהישג ידי. סופר ששמו מקבל את פני בסבר פנים חמימות. ו"שלום עליכם" - קורא הוא לעומתי ומזמין להיכנס אל קיתונו. מתוך טובת עין הוא מתמסר לְספֵּר את תקופתו.

למלאות את תשוקתי, הוא מתנדב להקדיש את סיפור חייו העצמיים, שהוא בוחר לכנות 'חיי אדם', כמו לא בו מדובר. משנין על עצמו וסביבתו בהומור עצמי, ומתאר את ההווי, וממלא געגוע. מצאתי את שאהבה נפשי.

אם רצונכם לדמוע, קראו נא את השורות שביקש לחרוט על מצבתו. ללמד על פועלו.

איש יהודי פשוט היה,
יהודית כתב, לשמח
לבב המון העם ונשיו –
פה נטמן סופר מבדח.

כל הימים לצון חמד
עלי עולם ועל יצוריו;
כל העולם עשה חיל –
רק הוא נמק ביסוריו.

ועת העולם מלא שחוק פיו,
צהל, מחא לו כפים,
בכתה נפשו במסתרים –
עד אל עליון בשמים!

שלום עליכם.

לא, לא אומר שקראתי את רומן המכתבים של מנחם-מנדל - בנשימה עצורה. ממש לא. אבל כן אומר, שקראתי אותו בנשמה שוקקה. זה אכן לא היה מותח, אבל זה היה מחרמר. ממלא געגועים.

בהמון שנינות וסרקזם גאוני, פרס שלום-עליכם האגדי, אפוס מרגש לשטייט'ל ולדמויותיה. לאבותינו. לאלו שמוטבעים בד.נ.א. שלנו, גם אם ננסה להתכחש.

ואולם, את הביקורת הטובה ביותר למנחם-מנדל הדמות, כתב גדול המשוררים, חיים נחמן. לא מעט התייגעתי עד שמצאתי את שירו הנוגה. הפעלתי, וקולו של שלמה ארצי, ירד אל שקיק דמעותיי וחמס ממנה בלא רחם:

"שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה, בין עבים הלבנה נוגהת;
שיינה שינדיל שלי, דרך ים וסופה, בראשי החולם את נוגעת."

זלגו הדמעות וביכו את הגורל הנוראי של הפרובנציאלי המסתנוור מהציביליזציה ביהופיץ, של איש-הקפוטה הטועה לחשוב כי אותה ציביליזציה יכולה להכיל גם אותו. גורלו האכזר, של איש כתריאלובקה המנסה לשחק בבורסות ובעיסקאות שלא נוצרו בשבילו. עיניו העצומות מראות, ולבו המסרב להאמין ולהיכנע. ולעומתו, חכמת הנשים של הרעיה הנזנחת, ושל אמה שתחיה.

מתמלא הלב רגש, על הכובע שנשמט, על הקפוטה שנמלאה דם ועלתה בעשן. על שיינה שיינדל היפה שנעשתה מכוערת, ואל האם שכבר לא תחיה ולא תשנין אמריה.

ובכל זאת, ממשיך שלמה לשורר את אשר כתב ביאליק:

העִקַּר לך רציתי תודה להגיד,
שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת,
שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית,
אך גמרנו אַחֶרֶת, אַחֶרֶת.

היי, עיקר שכחתי...
חובת תודה עצומה חבים הקוראים העברים לחתנו של שלום-עליכם ומתרגמו הגדול י.ד.ברקוביץ. רק מי שקרא מעט בשפת המקור, יודע ומבין, עד כמה קשה - ובלתי אפשרי - להטעים את השטייטל למי שלא דובר את שפת דמויותיה.

ברקוביץ, סופר מחונן בזכות עצמו, לא היה רק מתרגם גאוני. במובן מסוים הוא-הוא היוצא האגדי של שלום-עליכם העברי. הוא יצר עולם מושגים חדש, הטיות-לשון והומור אידישאי מתורגם.

כך, בגאונות בלתי נדפסת, הכיר לקורא העברי שירי עם, מטבעות לשון, קללות-קבצים, רטינות-אמאות-חורגות, שיחת-ילדים, ותאוות-אוהבים - הכל בעברית אך לא צברית, בעברית שמעבירה את הקורא למצב אידיש.

אין כאן תרגום, יש כאן יצירה מחודשת.