צוויג הוא סופר בעל חוש קצב מדהים. זה לא חדש, אבל הפעם בביוגרפיה על מגלן הוא ממש הלך על כל הקופה עם כל המוזיקה הנכונה ברקע, הקריין הדרמטי, הטה-דם והפם פם פם. לרגע צוויג לא השחית את זמננו והציג לפנינו את אחד הזמנים הגדולים בהיסטוריה של הגילויים, דרך אחד מגדולי המגלים ויורדי הים – מגלן.

הייחוד של מגלן היה בתגלית – החיבור בין האוקיינוס האטלנטי לשקט. אני שומע מכם רגע של שקט, אבל התגלית אינה דבר של מ

לא. לא היה זה קולמוס בו משך שטפן צוויג, אלא איזמל מנתחים מושחז להפליא.
אמנם היה דומה לקולמוס דמיון ניסי, אלא שכל ניד שלו תכליתו אחת הייתה – לגלות את נפש האדם בערייתה.
לפשוט מעליה את כסותה ולאצור את מחשבות האדם, נטיות לבו, מניעיו ודחפיו המרוסנים, משוגותיו ונבוכותיו בין דפי הספר. כאילו ביקש לפרוט כל רגש וכל בן-בנו של רגש לחצאין, לשליש ולרביע ולערותם כמה שידו מגעת, עד היוודע לו מקור נביעתם לאשורו.

יהודי ממוצא רוסי יושב בתחילת המאה העשרים מוקף ספרים ליד שולחן קבוע באחד מבתי הקפה בוינה. נראה שאין ניגוד גדול יותר מהיהודי התמהוני - לבוש במעיל בלוי, מרכיב משקפיים עבות, מרוכז בספריו ולא נותן דעתו על הסובב אותו, ובין בית הקפה בוינה שמאפשר אתנחתא קלילה מיום שיגרתי. אבל זה מה ש<mark>צווייג</mark> רצה להדגיש: את הפער שבין "קודש" ל"חול". את הפער שבין העולם "המודרני" לבין ההתמכרות לידע של גיבורו.

מנדל היהודי הוא

מעל לכל ספק כשאני קוראת עלילה מרגשת כמו זו אני מנסה להבין מה הסופר רצה לומר לי מעבר למילים. כמו מנסה להבקיע שער דמיוני או אמירה שאקח כצידה לדרך ובדרך זו לא אפרד לגמרי מהקרבה האינטימית שפיתחתי בזמן הקריאה ונוצרה באופן טבעי. כמו משהה את רגע הפרידה מהדמויות רק עוד קצת. לא הופתעתי מהאמירה הכל כך חזקה שניבטה אלי מהמשפטים עמוסי הפאתוס והמלודרמטיות של צוויג במשך העלילה והיא: שאדם, אם הוא לא משיר מבט ש

יכולתי לפתוח בשלל קלישאות על האפקט שמותיר הספר על הקורא: מרטיט לב, קורע לב, שובר לב, על איש טוב לב, טהור לב ורחב לב, שנלכד שלא באשמתו ברשת של קורי עכביש רגשיים.

אבל אני לא אוהבת קלישאות, ולכן לא אשתמש בכל הביטויים שלעיל, במיוחד מפני ש<mark>צווייג</mark> מכיר את הנפש לא פחות מאשר את הלב.

ומעשה שהיה כך היה. קצין בחיל הפרשים של הצבא האוסטרו-הונגרי, ערב מלחמת העולם הראשונה, טוני שמו, מוזמן אל טירתו של אציל

מה ההבדל בין שלם למושלם?

שלם הוא דבר שלא נפגם, נשבר או חסר באופן כלשהו. התאור מתאים למדדים פיזיים או למדדים שאינם פיזיים, אבל ניתנים לכימות.

מושלם הוא תואר שעוסק ביתרונות הדבר, ערכים שאינם ניתנים לספירה או למדידה, ואין לו קשר עם השלמות הפיזית.

לדוגמה, עוגה היא שלמה אם לא נגסו בה או חתכו או פרסו ממנה (אפילו לא יישור דקיק שאחריו מהדקים את דפנות התבנית החד-פעמית לטשטש את הפשע), ואין זה משנה

שני סיפורים מרכיבים את הספרון הזה בסדרה הקטנה של כתר. הראשון, תקרית על אגם ז'נבה, הוא סיפור קצר בן פחות מעשרים עמודים. בלילה אחד יוצא דיג לדוג והוא "דג" איש עירום, הצף על מספר קרשים. הדייג ממהר לעטוף את האיש העירום ולהביאו לכפר, שם איש לא מבין על מה הוא מדבר, חוץ מבעל הפונדק המבין רוסית. מהמעט מתברר שהאיש ברח מהמלחמה ולמרות שהובטח לו שבוע של אירוח עד בירור מצבו, האיש בוחר לחזור לאגם.
בסיפור הארוך

אני שורדת. כבר כמה שנים טובות שאני לא ממש חיה. בעצם אולי אף פעם לא באמת חייתי. דור שני, עם אמא שעברה את המצור בירושלים. לחסוך לחסוך לחסוך שיננו באוזני, אף פעם אי אפשר לדעת מתי לא יהיה. מותגים? הצחקתם אותי. נעלים- רק אצל הפרסי במדרחוב אחרי ויכוח קולני ואיום של אמי שתצא מהחנות. איך שנאתי לקנות בגדים ונעליים. נשבעתי שכשאהיה גדולה אני אקנה מבלי לעמוד על המקח. ועכשיו אני גדולה, והחיים שלי הם אוסף מטלות

כן, זה הספר האחד מהשניים שיצא עם חברו, שני תרגומים בהוצאות שונות בעת ובעונה אחת. זה המסוקר של תשע נשמות ובתרגום עברי וזורם של אריאל קון.

פה מדובר במשולש לא קונוונציונלי: אם, בנה ומאהב פוטנציאלי. משולש זה לרוב לא טוב. (אגב, באיזה מצב הניצב גדול מהיתר?)

הספר פורסם לראשונה ב-1911. צוויג היה בן שלושים והוא נהג לפרסם גם סיפורים קצרים, בהם היה טוב כבארוכים. זה לא מובן מאליו.

בספר הזה רק לבן, ב