1. אישה או חיה - פרק ב'

מעכתי סיגריה על הרצפה המטונפת של הפאב ונכנסתי פנימה. המקום היה חצי ריק, כרגיל. כמה נשמות טועות וברמנית גוצה ומאופרת בכבדות. למראה שלי נכנס היא הצמידה את שפתיה למיקרופון. "בנות, החשפן הגיע!" היא כיוונה לעברי זרקור ואני קרעתי מעלי את הז'קט והמכנסיים. ההיא שעמדה עד כה קרובה אלי, יותר מדי קרובה, הביטה בגופי במבט המום. קריאות התלהבות בודדות נשמעו מהנשים המעטות בפאב הקטן. סימנתי לה באצבעי לקרב אלי.
"מה?" היא שאלה.
"רצית אותי, לא? זה אני." החוויתי בידיי על גופי. ערימת שרירים עם קעקועים גסים. היא ניגשה אלי והניחה בעדינות את כפותיה על חזי.
"מה זה?" שאלה, מלטפת בציפורניה הארוכות את הקעקוע הגדול על חזי השמאלי, גוף אישה עירום ולראשה ראש של אריה עם רעמה בצבע סגול זרחני.
"זאת היא."
"באמת?"
"כן."
היא ניגשה לעברי וליקקה בלשונה את החזה. הרגשתי אותה נדרכת בפנים.
"את מעירה אותה."
"אני יודעת. אני רוצה לראות אותה."
"אני לא רוצה."
"הממ... אני אישה, ואתה חשפן בפאב מלא נשים. אתה אמור לשרת אותי לא?" היא טפחה בישבני החשוף. גם הוא היה מקועקע בגרסה אחרת שלה. היא לפתה את השריר ועליו הקעקוע וצבטה אותו חזק. שוב היא נדרכה לי בפנים. הרגשתי שהיא עומדת לצאת.
בינתיים הנאג'סית החליפה מבטים עם הברמנית. "שימי לנו מוסיקה טובה, כזאת שאפשר לאכול אותו לצלילים שלה."
הברמנית הניחה תקליט מאובק על הפטפון והצלילים הכבדים הניעו אותה לעברי, ישבנה החצוף מתחכך בי. היא חייכה אלי בממזריות ושיניה גדלו והתחדדו. "אני לך את שלי אם תראה לי את שלך."
"תעזבי אותי."
היא צחקה ופנתה לעברי, ידיה מלטפות בלהט את הקעקוע על חזי. היא החלה מתעוררת, ואני נאבקתי בה. היא זיהתה את סבלי. "אני לא עוזבת אותך," לחשה לי באוזן, "לא נותנת לך מנוח, עד שאקבל את מה שאני רוצה."
היא הצמידה שפתיה לחזה ונישקה אותו בלהט, והפיחה חיים בהיא. היא התעוררה. הזנב בקע לי מאחורה ויצא החוצה, הקרניים צימחו להן מבעד לראשי ברעש ובקריעת בשר. לסתי נעשתה כבדה מאוד ובלטה החוצה כמו קדימה של טרקטור. והיא עמדה מולי, צוחקת בטירוף. פיה היה עכשיו מסכת מוות של שיניים ענקיות ושפתיים אדומות מדם. עיניה רושפות כחיה. היא זינקה עלי, רגליה נכרכות סביב מותניי הנאנקות. "תעשה את זה." לחשה בקול חייתי.
הנהנתי וכשהיא עוד עלי הסתערתי על הנשים סביב. לסתי קרעה אותן לגזרים והן אפילו לא הספיקו לבכות. הברמנית נעלמה אבל היא לא עניינה אותי.
אחרי זה דהרתי את המדרגות כלפי מעלה, אל היציאה. הייתי כבר על ארבע, לסתי הבולטת כחרטום ענק שואגת. מישבני הזנב הארוך מצליף לכל עבר. היא ישבה עלי, אוחזת בשיערי כבמושכות ומנתבת אותי כמו פרשית לעבר... לא יודע לאן. דהרתי כל הלילה והיא עלי, צוהלת ומצליפה בי ולוחשת לאוזניי מילות מוות ומשטמה.

נכתב לפני 8 שנים ו-1 חודשים

2. אישה או חיה - פנטסיה אפלה פרק א'

בלילות מהסוג הזה אני תמיד דואג להישאר לבד. החיה שבי מתעוררת בערך כשהכוכב השלישי נוצץ בשמיים.
'העיר' היא מקום אפל. ואני יודע מה רובכם חושבים על מקומות אפלים. אבל הסיפור הזה מיועד לאילו מכם שאינם חוששים מאותם מקומות. אתם וודאי יודעים על מה אני מדבר. האינטימיות ותחושת הביטחון שהאפלה והשקט הלילי מקנים לכם לפתע.
"הופה, מה יש לנו כאן?" היא זרקה לעברי שעה שחיטטתי בין הפחים למצוא את המנה הבאה. חשבתי שהיא שוטרת, עד שהבנתי שהבגדים בסגנון הצבאי והכפתורים הנוצצים הם לבוש עור.
"מה את רוצה?" שאלתי, די בתוקפנות. אבל היא רק צחקה והצטרפה אלי. "זה יעבוד?" שלפה ממעמקי הפח המבורגר חצי אכול.
"תודה." חטפתי אותו מידה המושטת וטרפתי אותו.
"אז גם אתה סובל מאותה הבעיה." היא פתחה את תיק העור שהונח ברישול על כתפה והוציאה ממנו משהו עטוף במפית, שהתברר כפשטידת בשר קטנה. "אתה צריך ללמוד להיות מוכן לזה, כמוני." היא נגסה בשיניה הקטנות בפשטידה, באופן כל כך מנומס ונעים, לא כמוני. סיימתי את ההמבורגר בשני ביסים. היא הגישה לי מפית.
"את מסודרת."
"אין לי ברירה. אתה מכיר את זה."
"כן."
"אתה יודע, הישרדות יעילה יותר בשניים. מה דעתך להצטרף אלי?"
"לאן?" כדררתי את המפית והעפתי אותה. הדלקתי סיגריה.
"למקום שבו החיות שלנו יוכלו להשתחרר."
"איזה שטויות." נשפתי עשן.
"אה, אתה מאלה שכולאים אותן בפנים?"
"הייתי הורג אותה אם הייתי מסוגל."
"היא מתנה."
"ספרי את החרא הזה למישהו אחר. ביי."
הסתובבתי אבל היא רדפה אחרי. "אתה בחור קשה, הא? לא נורא, אני עוד אמצא דרך לרכך אותך. לאן אתה הולך עכשיו?"
"הכול את צריכה לדעת?"
"זכותי."
העפתי בה מבט אטום ופתחתי את הדלת הסדוקה של הפאב התת קרקעי האוונגרדי בחבטה אחת. מוסיקה פסיכודלית עמומה נשמעה מבפנים. ירדתי במדרגות הצרות והחורקות, והיא אחריי. "לא כדאי לך." אמרתי.
"אין לי מה להפסיד. חוץ מזה כבר קלטתי אותך. אתה נכס. אני צריכה אחד כמוך."
"אחד כמוני? יש לך עוד?"
"ברור. אבל אין לשני בלילה."

נכתב לפני 8 שנים ו-1 חודשים

3. הרהורי אהבה

אל ההבנה שהאהבה ואני לא מיודדים הגעתי בגיל 13.
הייתה שם ילדה והיה שם רגש, אבל כל ניסיון מצדי להביא את עצמי לעשות משהו יחד איתה,הסתיים באיזו תחושת לחץ, שאולי אני מאבד את עצמי. שציפור החופש שלי נכלאת בתוך כלוב.
מאז למדתי להבין שחופש הוא דבר המוערך יתר על המידה, ושעבדות מרצון היא המפתח לאושר, ואף על פי כן, לא הצלחתי להתיידד עם האהבה.

נכתב לפני 8 שנים ו-1 חודשים

4. שלוש חתולות ויום שישי אחד - מיומנו של קורא בקפה

לפעמים אני נשבר.
רק לפעמים.
החיים רודפים אחרי.
יום שישי הוא יום לא קל למדריך כושר.
כל הלקוחות שזה הזמן הפנוי היחיד שלהם.
יוצר תחושה של הסערה שלפני השקט.
העבודה היא אינטנסיבית, ויותר מזה, היא פיסית.
אתה מסיים יום עבודה בשתיים בצהריים וחוזר לבית שממתין שיטפלו בו, ולשלוש חתולות עם דרישות.
השרירים כואבים, וכל מה שבא לך זה אמבטיה חמה ולישון קצת.
במקום זה אתה מוצא את עצמך שותה קפה שחור חזק ועובר על החשבונות.
אתה יודע שהיא מצפה לפגוש אותך בערב ויש דברים לעשות.
כשאתה יוצא מהבית, מצוחצח ומגולצח, אתה נפרד משלוש חתולות.

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים

5. הפער בין מיטתך למיטתי

הפער שבין מיטתך
לבין מיטתי
הוא הפער שבין לבך לליבי
זהו גם הפער שבין עולמך המסודר
לעולמי הילדותי.
כשאגע בך שלא במיטותינו
אחוש כלפייך אהבה,
אבל את אינך מעוניינת באהבה,
אלא בתוצר הלוואי הגופני שלה,
ועל כן לא נותר לי אלא לראותך,
במיטתי או במיטתך,
והפער בין השתיים יהיה המקום,
בו בדידותי תכה בי בעוזבך.

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים

6. המרוץ

בין ריצה לריצה
אימון לאימון
עבודה מול קליינטים במכון
או באימונים אישיים
תשלומי חובות
טיפולי רכבים
אוכל לכלב
וטרינר
ארנונה
מימגזחשמל
נותר רק השריר התפוס

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים

7. הודעה שמחה ללא כותרת

פגישה.
בית קפה.
נראה מבטיח.
וכמובן, לבסוף, פישלתי.

עבודה.
חדר כושר.
הדרכה אישית ללקוחות.
פיתוח גוף.
ושוב חוזר חלילה.

מנסה לשבור את המעגל.
ורק נותר עם השגרה השוחקת.
פשלות על גבי פשלות,
ופיתוח גוף אינסופי.

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים

8. חדר כושר

אימונים מפרכים
ניפוח שרירים
וכל זה למה?
הרי דבר מזה לא מגיע אל הנשמה
אולי הגיע הזמן להפסיק
לפרוש בשיא ולמצוא תחביב יותר מספק ובריאות
אבל הרופאה אמרה שאחרי שנים של פיתוח גוף
הפסקת האימונים תגרום לגוף לעוף
אז אני ושרירים
זה כנראה רומן לכל החיים
והנשמה, שאוהבת שקט, פינוק וספרים
תצטרך לחכות לימים אחרים

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים

9. ארץ אוכלת יושביה

אולם קבלת הפנים בשדה התעופה היה דליל. נטע עמדה שם בשמש, כובע טמבל גדול על ראשה, ואחזה בשלט עליו כתוב באותיות לטיניות גדולות MR. SMITH. היא חשה מטופשת. מעולם לא חשבה שתדרדר לעמדת מדריכת טיולים, אבל כנראה שזו גם דרך להשלים הכנסה.
נוסעי הטיסה מסידני החלו לטפטף אל תוך האולם. רובם היו ישראליים, עיניהם עייפות ומראם מרוט מהטיסה הארוכה. אבל הגבר שהופיע לפתע בפתח היה משהו אחר. לבוש חליפה וענוב עניבה, מחייך חיוך גדול ונראה כאילו זה עתה יצא מתוך מגזין אופנה לגברים. הוא פנה לעברה וחיוכו התרחב.
"מיי מיי", אמר באנגלית אוסטרלית כבדה, "דיי דידנ'ט טולד מי אייל האב סאצ' א פריטי גייד".
"תודה." נטע חייכה ביובש וענתה באנגלית הרצוצה שלה. "בוא אחרי לרכב."
היא ניווטה את היונדאי איי עשר הקטנטן שלה מתוך נמל התעופה, ומר סמית מסר לה פתק ועליו כתובת בית המלון שלו. למה לא, היא חשבה, הבחור מתפנק, יש לו כסף.
לאורך הנסיעה אל עבר תל אביב הוא הסתכל מבעד לחלון. "בינתיים נראית לי ארץ רגילה לחלוטין." הוא אמר. "איפה האקשן?"
נטע פלבלה בעיניה. מר סמית היה אחד מאותם תיירים עשירים ומשועממים שתרים אחר מקומות מסוכנים ברחבי הגלובוס, וכמובן שישראל תופיע בראש הרשימה המפוקפקת הזאת. אבל מעבר לסכנה שמרטיטה אותם, הם לא מביאים בחשבון שחיים כאן אנשים שעבורם זה בית לכל דבר.
"מה השם הפרטי שלך?" נטע שאלה תוך כדי נהיגה. "או שאמשיך לקרוא לך מר סמית."
"ג'ון." הוא ענה בחיוך אנגלו סקסי. "ג'ון סמית, מפרק וסוחר בחברות."
הוא הושיט לה את ידו במה שנחשב באוסטרליה וודאי כמעין שבירת קרח בין זרים, והיא לחצה אותה בידה שאינה מונחת על ההגה. "נטע קליין, פסיכו גיאולוגית."
"אה, כמובן... הביאו לי אשת מקצוע. תוכלי להראות לי משהו, לפחות היום?"
"מחר אקח אותך לים המלח. שם יש את רוב הפעילות."
"כן, אבל את הרי אשת מקצוע. את יכולה להראות לי... לפחות משהו קטן... בבקשה..." הוא החווה בידיו כמעין תחינה דרמטית.
"אוקי. אבל נצטרך בשביל זה לסטות מהכיוון. לא נעשה את זה במרכז אוכלוסייה."
היא ניתבה אותם אל עבר פארק הירקון, וחנתה ליד רידינג. הפארק היה כמעט נטוש בשעה זו. הדשא רחב הידיים היה לרשותם.
הם צעדו לאורך הדשא עד שהגיעו לתלולית קטנה שבלטה באמצע מדשאה גדולה. "הנה," אמרה, "כאן זה טוב. בוא תעלה לכאן איתי".
הם עלו יחד על התלולית. "עכשיו תשב. כן, בלי לפחד להתלכלך. אי אפשר לעשות את הדברים האלה בלי להתלכלך."
הוא צחק אך ניכר היה בעיניו שהוא חושש מעט.
נטע כרעה והעבירה את אצבעותיה על פני הדשא. לאט לאט החלה לסרק אותו באצבעותיה, עד שחשפה מעט אדמה טרייה. היא הטמינה את אצבעותיה בתוך האדמה הרטובה. לפתע החלה הקרקע תחתם לזוז מעט. התלולית החלה נוסעת באיטיות קדימה, מתקרבת לשפת המים.
"וואו!" ג'ון ספק כפיו וצחק. "זה ממש כמו שמספרים!" הוא טפח בידו על הקרקע. "לא!" נטע עצרה אותו. "תהיה עדין אתה. אלא אם כן אתה רוצה באמת להרגיש את האקשן שביקשת. כשהיא מתעצבנת היא ממש לא נעימה."
"אוקי." הוא התיישב בשקט על התלולית, והביט בנטע מלטפת בשקט את האדמה.
"אז איך אתם קוראים לה בכלל?" הוא שאל. "כי הבנתי שהיהודים קוראים לה ישראל, הערבים קוראים לה פלסטין. חלקכם מכנים אותה ציון..."
"יש לה הרבה שמות. האמת שזה לא ממש משנה. היא הכי אוהבת שקוראים לה מיצי."
"באמת?"
"מיצי מיצי מיצי..." נטע דגדגה את האדמה וזו רעדה בהנאה.
"זה לא מסוכן?"
"מסוכן מאוד. אבל אנחנו מאלפים אותה, לאט לאט. אנחנו מרשים לה להתפרע רק באזור ים המלח. אבל אם מישהו מתייחס אליה לא יפה..." והיא החוותה בידה את התנועה שעשה רגע לפני כן, כשטפח בעוצה עם ידו על האדמה, "אז היא יכולה להיות מאוד לא נעימה גם כאן. כמעט כל יום נאכלים פה אנשים. חיים."
"וואו."
"כן."
"איך אפשר לחיות ככה?"
"מתרגלים."

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים