ביקורת ספרותית על דונרג'ק מאת רוג'ר זילאזני
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 11 ביוני, 2017
ע"י קורא בקפה


וואו, זה היה ארוך.
התחלתי לקרוא את הספר הזה לפני חודש וחצי בערך, והיו לא מעט רגעים שחשבתי לוותר, אבל מכיוון שאני לא הטיפוס הוותרן (לפחות בקריאת ספרים) חרקתי שיניים והמשכתי.
רוג'ר זילאזני, אחד מסופרי המד"ב הקלאסיים, ידוע בעיקר בזכות סדרת ספרי "אמבר", סדרת ספרי פנטסיה המתארת חבורת אלים קטנוניים שנלחמים זה בזה ביקום עצום ומסועף, שכולל עולמות שונים ומשונים (ובהם גם העולם שלנו). זילאזני חובב גדול של מיתולוגיות עתיקות, וספריו כוללים לרוב אלים מיתולוגיים מהפולקלור הבבלי, האשורי, השומרי ועוד, בסיטואציות מודרניות - מעשנים מקטרת, נוהגים ברכב, מדברים בטלפון ועוד.
הספר הנוכחי, "דונרג'ק", הוא אחד מספריו האחרונים שראו אור. למעשה, כפי שהבנתי מגיגול שם הספר, זילאזני כתב אותו בדמי ידיו, ואשתו, הלא היא הסופרת הנוספת ששמה מתנוסס לצד שמו בכריכת הספר, השלימה את המלאכה לאחר מותו.
גם בספר הזה שורה האווירה הזילאזנית האופיינית, של אלים עתיקים שנזרקים אל אורח החיים המודרני שלנו.
העלילה מעניינת מאוד ומעלה חומר רב למחשבה - בשלב מסוים בעתיד הרחוק, רשת האינטרנט שלנו, שבעתיד תנוהל על ידי מערכות בינה מלאכותית מתקדמות ביותר, ותהיה הרבה יותר מורכבת ומסועפת מזו הקיימת כיום, תקרוס. מהכאוס שייווצר בה יקום עולם וירטואלי חדש - 'וירטו', זהו שמו. בעולם הזה, שמתקיים רק בין חוטי הסייבר ובתקשורת שבין המחשבים, יקומו לתחייה כל האלמנטים של הלא נודע האנושי - אלים קדומים יהפכו לדמויות ממשיות, אגדות עם מכל הפולקלורים העתיקים יהפכו לאמיתיות וניתן יהיה לבקר אותן ואף לקחת חלק בהרפתקאותיהן, וגם המוות בכבודו ובעצמו, באופן הסיפורי שבו אנו תופסים אותו (שלד חשוף, לבוש סרבל שחור ונושא חרמש), יהפוך לדמות אמיתית ויחיה במעין עולם הבא וירטואלי.
וירטו הופך לעולם של ממש, בו נולדים ומתים יצורים שכבר אין להם כל קשר אל העולם ה'אמיתי', זה שבו אנו חיים, המכונה מעתה 'וריטה'. נשאלת השאלה מהו העולם האמיתי, מה הופך את עולמנו אנו לאמיתי יותר מהעולם הוירטואלי, שכן גם בוירטואלי חיים יצורים בעלי בינה ותודעה, עם תקוות ופחדים משלהם.
הספר מתאר כיצד ניתן לבקר ולנוע בין העולמות. בני האדם הממשיים, תושבי וריטה, יכולים להיכנס באמצעות טכנולוגיה של מציאות מדומה אל תוך וירטו ולנוע בו, ואף לפתח מערכות יחסים ואפילו סקס עם בני המקום הוירטואליים. היצורים הוירטואליים, לעומת זאת, אינם יכולים לצאת מעולמם אל זה שלנו, אך עדיין לעצם קיומו של העולם הוירטואלי יש השפעה על העולם הממשי.
הסיפור נפתח עם הגיבור ג'ון ד'ארסי דונרג'ק, מהנדס מחשבים והרפתקן סקוטי, ששוהה לא מעט בעולם הוירטואלי ומנהל בו מערכות יחסים רבות, עד כדי כך שהעולם הזה מכתיר אותו לאחד מגיבוריו. דונרג'ק מתאהב בנערה וירטואלית, אייראדיס שמה, אך כשזאת מתה, ועל פי חוקיות העולם הוירטואלי רוחה עוברת אל העולם הבא של וירטו, הוא נוסע לשם ונפגש עם מוות, ונושא ונותן בדבר החזרתה לחיים. האירוע הזה, שבו אדם ממשי מביא לשינוי מהותי בחוקיות של העולם הוירטואלי, יביא לסדרת אירועים שישנו באופן מהותי את הקשר שבין שני העולמות.
הסיפור לכשעצמו הוא מעניין, מבוסס על רעיון מקורי, ומביא עמו הרבה חומר למחשבה. ברגעים רבים של הספר יש גם תחושת 'סנסוואנדה', אותו דבר חמקמק שקוראי מד"ב ופנטסיה כה אוהבים, התחושה שנפתח לפניך עולם מדהים והרפתקה קסומה.
הבעיה היא בביצוע. "דונרג'ק" הוא ספר ארוך, ארוך מדי. העלילה ארוכה, אפית, כוללת בתוכה תלי תלים של סיפורים קטנים ועלילות משנה, ואינספור דמויות. המון דמויות. עד כדי כך שלעתים הקורא אובד בים הזה.
הגיבורים הראשיים - דונרג'ק, אהובתו אייראדיס, מוות, ועוד כמה שמפאת ספוילר לא אתאר את מהותם, מתוארים לעתים באופן שטחי ביותר, כמו מריונטות שנעות ללא כל רצון חופשי משל עצמן, ולעתים הן עגולות ובעלות חיות מדהימה.
אין אחידות לאורך הכתיבה. דבר זה מורגש במיוחד בחלקו האחרון של הספר, שככל הנראה נכתב כבר בידי אשת הסופר, שכן הוא סוטה באופי הכתיבה ואף בקו העלילתי ממה שתואר לאורך רוב הסיפור. הפרידה הסופית מהדמויות בסופו של הספר הייתה, עבורי, מהירה וחדה מדי, ולא הולמת סיפור ארוך כל כך, בו הקורא מלווה את הדמויות במסען הארוך, ומגיע לו להיפרד מהן באופן שמכבד יותר אותן וגם אותו.
מורגש בסיפור כי הוא נכתב על ידי אדם שנמצא בסוף דרכו. המוות פושה בסיפור בכל חלקה טובה, וכאמור יש לו אפילו ייצוג ממשי בדמות דמות ראשית למדי בסיפור. גם שאר הדמויות מתחבטות ונאבקות עם החרדה הקיומית שלהן, ממשיות ווירטואליות כאחד.
אני מתאר לעצמי שזילאזני רצה לראות בספר זה את שירת הברבור שלו, את הפרידה הגדולה ממעריציו הרבים. אבל הספר מפוספס במידה מסוימת. מנסה לחבוק בתוכו עולם ומלואו, והפרטים הרבים נופלים לו מהידיים. לדעתי היה מתאים יותר לפרסם את העלילה הנרחבת הזו כסדרת ספרים קצרים.
ויחד עם כל הביקורת, מדובר בספר מרשים. צריך לצלוח את הפתיחה המעורפלת מעט, אך לאחריה הסיפור מתחיל לרוץ ולצלול אל עולמות מרתקים, והדמויות מקבלות נפח מלא יותר.
הספר מומלץ, לעניות דעתי, לחובבי מד"ב כבדים בלבד.
שלושה כוכבים במדד של קורא בקפה.
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
קורא בקפה (לפני 8 שנים ו-2 חודשים)
אני מסכים איתך שזילאזני כותב לרוב פנטסיה, כמו אמבר. אבל דונרג'ק הוא מד"ב. יש בו הרבה מאוד מן הפנטסיה, אבל כל הפנטסיה מושתתת על טכנולוגיה עתידנית שבלעדיה לא יכולה הייתה להתקיים.
בספר נשאלת לא אחת השאלה, האם האלים הקדומים שמופיעים בעולם הוירטואלי הם דמויות ממוחשבות בלבד, או שמא האלים הללו תמיד היו קיימים, והמימד הוירטואלי הוא רק עוד מימד בו הם יכולים להתגשם.
yaelhar (לפני 8 שנים ו-2 חודשים)
זילאזני כותב פנטסיה, לדעתי, לא מדע בדיוני.
אני מעדיפה מדע בדיוני על פנטסיה. בניגוד למחשבות אני לא חושבת שמדע בדיוני מתאים יותר למסך. לדעתי מדע בדיוני טוב מביא - כמו ספרות טובה בכלל = תובנות קיומיות ופילוסופיות.

ביקורת מושקעת.
קורא בקפה (לפני 8 שנים ו-2 חודשים)
מד"ב אכן מתאים למסך, אבל עדיין ישנה ספרות אדירה של מד"ב. והספרות לעתים קרובות יכולה לתפוס ולהעביר משהו שהמדיום של הקולנוע לא יכול. ו"חולית" שציינת היא דוגמא מצוינת לכך. הספר הוא יצירת מופת (אע"פ שאני באופן אישי לא אהבתי) והסרט הוא... אהמ...
מורי (לפני 8 שנים ו-2 חודשים)
אני מפריד לחלוטין בין מד"ב במסך לבין כל השאר בספרות. מד"ב אני כבר לא קורא וחושב שזה בהחלט מתאים למסך, לא משנה הגודל. מד"ב טוב הוא מד"ב ויזואלי טוב.
בצעירותי, התנ"ך של המד"ב היה חולית של פרנק הרברט. קראתי והתפעלתי. שנים רבות לאחר מכן ראיתי עיבוד לטלויזיה. דווקא כאן סברתי שהעיבוד נופל כמובן מהמקור.
שורה תחתונה: מד"ב אמור להיכתב למסך.
ופיקנטריה: אודיסיאה בחלל 2001, הסופר מפורסם, החל כסרט וארתור ס. קלארק כתב אותו לאחר מכן לספר (משעמם).
לי יניני (לפני 8 שנים ו-2 חודשים)
הביקורת נהדרת. אני אוותר מד"ב זה לא בשבילי... שבוע טוב





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ