בלילות מהסוג הזה אני תמיד דואג להישאר לבד. החיה שבי מתעוררת בערך כשהכוכב השלישי נוצץ בשמיים.
'העיר' היא מקום אפל. ואני יודע מה רובכם חושבים על מקומות אפלים. אבל הסיפור הזה מיועד לאילו מכם שאינם חוששים מאותם מקומות. אתם וודאי יודעים על מה אני מדבר. האינטימיות ותחושת הביטחון שהאפלה והשקט הלילי מקנים לכם לפתע.
"הופה, מה יש לנו כאן?" היא זרקה לעברי שעה שחיטטתי בין הפחים למצוא את המנה הבאה. חשבתי שהיא שוטרת, עד שהבנתי שהבגדים בסגנון הצבאי והכפתורים הנוצצים הם לבוש עור.
"מה את רוצה?" שאלתי, די בתוקפנות. אבל היא רק צחקה והצטרפה אלי. "זה יעבוד?" שלפה ממעמקי הפח המבורגר חצי אכול.
"תודה." חטפתי אותו מידה המושטת וטרפתי אותו.
"אז גם אתה סובל מאותה הבעיה." היא פתחה את תיק העור שהונח ברישול על כתפה והוציאה ממנו משהו עטוף במפית, שהתברר כפשטידת בשר קטנה. "אתה צריך ללמוד להיות מוכן לזה, כמוני." היא נגסה בשיניה הקטנות בפשטידה, באופן כל כך מנומס ונעים, לא כמוני. סיימתי את ההמבורגר בשני ביסים. היא הגישה לי מפית.
"את מסודרת."
"אין לי ברירה. אתה מכיר את זה."
"כן."
"אתה יודע, הישרדות יעילה יותר בשניים. מה דעתך להצטרף אלי?"
"לאן?" כדררתי את המפית והעפתי אותה. הדלקתי סיגריה.
"למקום שבו החיות שלנו יוכלו להשתחרר."
"איזה שטויות." נשפתי עשן.
"אה, אתה מאלה שכולאים אותן בפנים?"
"הייתי הורג אותה אם הייתי מסוגל."
"היא מתנה."
"ספרי את החרא הזה למישהו אחר. ביי."
הסתובבתי אבל היא רדפה אחרי. "אתה בחור קשה, הא? לא נורא, אני עוד אמצא דרך לרכך אותך. לאן אתה הולך עכשיו?"
"הכול את צריכה לדעת?"
"זכותי."
העפתי בה מבט אטום ופתחתי את הדלת הסדוקה של הפאב התת קרקעי האוונגרדי בחבטה אחת. מוסיקה פסיכודלית עמומה נשמעה מבפנים. ירדתי במדרגות הצרות והחורקות, והיא אחריי. "לא כדאי לך." אמרתי.
"אין לי מה להפסיד. חוץ מזה כבר קלטתי אותך. אתה נכס. אני צריכה אחד כמוך."
"אחד כמוני? יש לך עוד?"
"ברור. אבל אין לשני בלילה."
'העיר' היא מקום אפל. ואני יודע מה רובכם חושבים על מקומות אפלים. אבל הסיפור הזה מיועד לאילו מכם שאינם חוששים מאותם מקומות. אתם וודאי יודעים על מה אני מדבר. האינטימיות ותחושת הביטחון שהאפלה והשקט הלילי מקנים לכם לפתע.
"הופה, מה יש לנו כאן?" היא זרקה לעברי שעה שחיטטתי בין הפחים למצוא את המנה הבאה. חשבתי שהיא שוטרת, עד שהבנתי שהבגדים בסגנון הצבאי והכפתורים הנוצצים הם לבוש עור.
"מה את רוצה?" שאלתי, די בתוקפנות. אבל היא רק צחקה והצטרפה אלי. "זה יעבוד?" שלפה ממעמקי הפח המבורגר חצי אכול.
"תודה." חטפתי אותו מידה המושטת וטרפתי אותו.
"אז גם אתה סובל מאותה הבעיה." היא פתחה את תיק העור שהונח ברישול על כתפה והוציאה ממנו משהו עטוף במפית, שהתברר כפשטידת בשר קטנה. "אתה צריך ללמוד להיות מוכן לזה, כמוני." היא נגסה בשיניה הקטנות בפשטידה, באופן כל כך מנומס ונעים, לא כמוני. סיימתי את ההמבורגר בשני ביסים. היא הגישה לי מפית.
"את מסודרת."
"אין לי ברירה. אתה מכיר את זה."
"כן."
"אתה יודע, הישרדות יעילה יותר בשניים. מה דעתך להצטרף אלי?"
"לאן?" כדררתי את המפית והעפתי אותה. הדלקתי סיגריה.
"למקום שבו החיות שלנו יוכלו להשתחרר."
"איזה שטויות." נשפתי עשן.
"אה, אתה מאלה שכולאים אותן בפנים?"
"הייתי הורג אותה אם הייתי מסוגל."
"היא מתנה."
"ספרי את החרא הזה למישהו אחר. ביי."
הסתובבתי אבל היא רדפה אחרי. "אתה בחור קשה, הא? לא נורא, אני עוד אמצא דרך לרכך אותך. לאן אתה הולך עכשיו?"
"הכול את צריכה לדעת?"
"זכותי."
העפתי בה מבט אטום ופתחתי את הדלת הסדוקה של הפאב התת קרקעי האוונגרדי בחבטה אחת. מוסיקה פסיכודלית עמומה נשמעה מבפנים. ירדתי במדרגות הצרות והחורקות, והיא אחריי. "לא כדאי לך." אמרתי.
"אין לי מה להפסיד. חוץ מזה כבר קלטתי אותך. אתה נכס. אני צריכה אחד כמוך."
"אחד כמוני? יש לך עוד?"
"ברור. אבל אין לשני בלילה."