ביקורת ספרותית על ארוחה בחורף - ספריה לעם #740 מאת הובר מנגרלי
ספר בסדר

---

ביתי נבנה סמוך לעץ אגוזים עתיק.
העירייה האוסטינאית לא הרשתה לכרות את האילן הזקן עקב פז״מ מפואר ועל כן טרחו לעמול מסביבו ולא נגעו בו לרעה.
חודשים חלפו והבית עמד על תילו, נמצאו לו קונים; משפחתי ואנוכי. נהננו מסביבה שקטה ונמצא לנו שכן חביב: סנאי חמוד שהתגורר על העץ.
מתוק היה היצור וייחודי, בעל זנב מרהיב ושלא כמו אחיו הסנאים, גווני זנבו היו אדמוניים כשל שועל.

מדי יום הייתי רואה אותו אץ ומלקט אוכל, משוחח עם ידידיו ותמיד עסוק.
ויום אחד לאחר שאפיתי עוגה וטעמתי אותה, החלטתי לכבד גם את שכני הקטן. פתחתי את התריסים והושטתי ידי אליו ובה פיסות פירורים.
הקטן הביט בי בעיניו החכמות, אמד את המעמד והחליט לשים נפשו בכפו ולטעום מהמעדן.
כשהבין את כוונותי הטובות, היה מגיח לבקרני לעיתים קרובות ואף היה אוכל מכף ידי ללא חשש.
יום אחד כשחזרתי מקניות בסופר (מרחק נסיעה כ-15 דקות מביתי) והאצתי את מכוניתי בעלייה לשכונה,
חושבת בפעם המליון שכבר צריך לקחת את האוטו למוסך כי המנוע גונח כל אימת שמתאמץ, נתקלתי במהמורה עמוקה על הכביש שזעזעה אותי ואת הרכב.
לאחר ההלם התחלתי לחשוב איך אני יוצאת מהבוץ, למי אני מטלפנת ואיך מחליפים לעזאזל מחליפים צמיג.
יצאתי במפח נפש, החוצה אל השרב ואז ראיתי אותו, עדיין מפרפר לא רחוק מהפגוש.
זנבו האדמוני עלה וירד והוא קיפץ וקיפץ כאילו אחזו השד לאחר כמה שניות נדם.
זרם של דם קלח מבטנו ואני הבטתי בו ולא הבנתי.
לא הבנתי כיצד נקלע למכוניתי ולא קלטתי למה דווקא הוא, זנב שועל, מצא מותו במפגש עמי, מטיבתו?
להבדיל אלף אלפי הבדלות בין סיפורי הפעוט לטרגדיה שהתרחשה במלחה״ע, הנובלה הקצרה שקראתי הזכירה לי ממש בשלוף את אסוני הקט.
אין זו הפעם הראשונה בה אני קוראת אודות הצד השני של המטבע. אני דור שלישי לניצולי שואה.
סבי וסבתי עברו את הגיטאות, אושוויץ וצעדת המוות אך תמיד התעקשתי להבין גם את עמלק.
לא מקבלת את העובדה שהנאצים, הגרמנים היו מפלצות אכזריות, צמאות דם.
מאוד קל לברוח לקלישאה הזאת, זה פותר הרבה בעיות.
הלחימה בחזיתות וההוצאות ההמוניות להורג, נתנו אותותם גם בגרמנים. רבים מכם יאמרו וודאי ״צרות של עשירים״ ואיך בכלל את מעיזה לחשוב על מה עבר להם בראש כשירו על ילדים, חיות האדם האלו?
אך העובדה בעינה נשארת: גם הם היו בני אדם.
שלושה חיילים גרמנים מתחמקים מפעולת הרג שהוטלה עליהם. הם בוחרים לצאת מגבולות המחנה ומעדיפים לעסוק בצייד אדם מאשר בהמתתו הישירה.
מטרתם למצוא יהודים שהסתתרו ולהסגירם למפקדם הישיר.
וכך הם יוצאים בעלות השחר לכיוון כפרים פולניים, מתנסים בקור ורעב. עייפים מהמלחמה ומפנטזים על הבית. לבסוף גם מוצאים את מבוקשם.
הם מתעלמים כמעט לגמרי מהשבוי אך בהדרגה מוצאים דרכם אליו באמצעות אוכל והבעות פנים.
העלילה מתמקדת בהישרדות שלהם, בחייהם הפרטים.
לאופי עבודתם כמו אין חשיבות אך באמצעות אנקדוטות קטנות אנו מבינים את מה שמוטל עליהם ומסוגלים לאמוד את האשמה שיהא עליהם לסחוב כל חייהם.
לאחר קריאה רבה של ספרי מחקר ועיון שיטתי ״בנוטות החסד״ של ליטל הגעתי למסקנה שאין רק שחור ולבן אלא ספר (עם שווא ב-ס׳) של אפור, בלתי מנוצל וכמעט שלא ידוע.
הסיפור אינו מתיימר להיות מעבר למעשיה קטנה ואנושית בים של מוות ואכזריות אך עם זאת הרגיש לי פרווה; לא לכאן ולא לכאן.
לא נחרדתי מהזוועות שבו כי כמעט ולא תוארו ולא הספקתי להיקשר לחיילים מפאת קוצרה של היצירה.

מה שכן, לקחתי אותה לתשומת לבי והיא לא תישכח.

לינקולן אמר: להקל על כאב ליבו של אחר, זה לשכוח את כאבך שלך.

והם עשו זאת, גיבורי הסיפור
בדרך שלהם.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על ארוחה בחורף - ספריה לעם #740