אולם קבלת הפנים בשדה התעופה היה דליל. נטע עמדה שם בשמש, כובע טמבל גדול על ראשה, ואחזה בשלט עליו כתוב באותיות לטיניות גדולות MR. SMITH. היא חשה מטופשת. מעולם לא חשבה שתדרדר לעמדת מדריכת טיולים, אבל כנראה שזו גם דרך להשלים הכנסה.
נוסעי הטיסה מסידני החלו לטפטף אל תוך האולם. רובם היו ישראליים, עיניהם עייפות ומראם מרוט מהטיסה הארוכה. אבל הגבר שהופיע לפתע בפתח היה משהו אחר. לבוש חליפה וענוב עניבה, מחייך חיוך גדול ונראה כאילו זה עתה יצא מתוך מגזין אופנה לגברים. הוא פנה לעברה וחיוכו התרחב.
"מיי מיי", אמר באנגלית אוסטרלית כבדה, "דיי דידנ'ט טולד מי אייל האב סאצ' א פריטי גייד".
"תודה." נטע חייכה ביובש וענתה באנגלית הרצוצה שלה. "בוא אחרי לרכב."
היא ניווטה את היונדאי איי עשר הקטנטן שלה מתוך נמל התעופה, ומר סמית מסר לה פתק ועליו כתובת בית המלון שלו. למה לא, היא חשבה, הבחור מתפנק, יש לו כסף.
לאורך הנסיעה אל עבר תל אביב הוא הסתכל מבעד לחלון. "בינתיים נראית לי ארץ רגילה לחלוטין." הוא אמר. "איפה האקשן?"
נטע פלבלה בעיניה. מר סמית היה אחד מאותם תיירים עשירים ומשועממים שתרים אחר מקומות מסוכנים ברחבי הגלובוס, וכמובן שישראל תופיע בראש הרשימה המפוקפקת הזאת. אבל מעבר לסכנה שמרטיטה אותם, הם לא מביאים בחשבון שחיים כאן אנשים שעבורם זה בית לכל דבר.
"מה השם הפרטי שלך?" נטע שאלה תוך כדי נהיגה. "או שאמשיך לקרוא לך מר סמית."
"ג'ון." הוא ענה בחיוך אנגלו סקסי. "ג'ון סמית, מפרק וסוחר בחברות."
הוא הושיט לה את ידו במה שנחשב באוסטרליה וודאי כמעין שבירת קרח בין זרים, והיא לחצה אותה בידה שאינה מונחת על ההגה. "נטע קליין, פסיכו גיאולוגית."
"אה, כמובן... הביאו לי אשת מקצוע. תוכלי להראות לי משהו, לפחות היום?"
"מחר אקח אותך לים המלח. שם יש את רוב הפעילות."
"כן, אבל את הרי אשת מקצוע. את יכולה להראות לי... לפחות משהו קטן... בבקשה..." הוא החווה בידיו כמעין תחינה דרמטית.
"אוקי. אבל נצטרך בשביל זה לסטות מהכיוון. לא נעשה את זה במרכז אוכלוסייה."
היא ניתבה אותם אל עבר פארק הירקון, וחנתה ליד רידינג. הפארק היה כמעט נטוש בשעה זו. הדשא רחב הידיים היה לרשותם.
הם צעדו לאורך הדשא עד שהגיעו לתלולית קטנה שבלטה באמצע מדשאה גדולה. "הנה," אמרה, "כאן זה טוב. בוא תעלה לכאן איתי".
הם עלו יחד על התלולית. "עכשיו תשב. כן, בלי לפחד להתלכלך. אי אפשר לעשות את הדברים האלה בלי להתלכלך."
הוא צחק אך ניכר היה בעיניו שהוא חושש מעט.
נטע כרעה והעבירה את אצבעותיה על פני הדשא. לאט לאט החלה לסרק אותו באצבעותיה, עד שחשפה מעט אדמה טרייה. היא הטמינה את אצבעותיה בתוך האדמה הרטובה. לפתע החלה הקרקע תחתם לזוז מעט. התלולית החלה נוסעת באיטיות קדימה, מתקרבת לשפת המים.
"וואו!" ג'ון ספק כפיו וצחק. "זה ממש כמו שמספרים!" הוא טפח בידו על הקרקע. "לא!" נטע עצרה אותו. "תהיה עדין אתה. אלא אם כן אתה רוצה באמת להרגיש את האקשן שביקשת. כשהיא מתעצבנת היא ממש לא נעימה."
"אוקי." הוא התיישב בשקט על התלולית, והביט בנטע מלטפת בשקט את האדמה.
"אז איך אתם קוראים לה בכלל?" הוא שאל. "כי הבנתי שהיהודים קוראים לה ישראל, הערבים קוראים לה פלסטין. חלקכם מכנים אותה ציון..."
"יש לה הרבה שמות. האמת שזה לא ממש משנה. היא הכי אוהבת שקוראים לה מיצי."
"באמת?"
"מיצי מיצי מיצי..." נטע דגדגה את האדמה וזו רעדה בהנאה.
"זה לא מסוכן?"
"מסוכן מאוד. אבל אנחנו מאלפים אותה, לאט לאט. אנחנו מרשים לה להתפרע רק באזור ים המלח. אבל אם מישהו מתייחס אליה לא יפה..." והיא החוותה בידה את התנועה שעשה רגע לפני כן, כשטפח בעוצה עם ידו על האדמה, "אז היא יכולה להיות מאוד לא נעימה גם כאן. כמעט כל יום נאכלים פה אנשים. חיים."
"וואו."
"כן."
"איך אפשר לחיות ככה?"
"מתרגלים."
נוסעי הטיסה מסידני החלו לטפטף אל תוך האולם. רובם היו ישראליים, עיניהם עייפות ומראם מרוט מהטיסה הארוכה. אבל הגבר שהופיע לפתע בפתח היה משהו אחר. לבוש חליפה וענוב עניבה, מחייך חיוך גדול ונראה כאילו זה עתה יצא מתוך מגזין אופנה לגברים. הוא פנה לעברה וחיוכו התרחב.
"מיי מיי", אמר באנגלית אוסטרלית כבדה, "דיי דידנ'ט טולד מי אייל האב סאצ' א פריטי גייד".
"תודה." נטע חייכה ביובש וענתה באנגלית הרצוצה שלה. "בוא אחרי לרכב."
היא ניווטה את היונדאי איי עשר הקטנטן שלה מתוך נמל התעופה, ומר סמית מסר לה פתק ועליו כתובת בית המלון שלו. למה לא, היא חשבה, הבחור מתפנק, יש לו כסף.
לאורך הנסיעה אל עבר תל אביב הוא הסתכל מבעד לחלון. "בינתיים נראית לי ארץ רגילה לחלוטין." הוא אמר. "איפה האקשן?"
נטע פלבלה בעיניה. מר סמית היה אחד מאותם תיירים עשירים ומשועממים שתרים אחר מקומות מסוכנים ברחבי הגלובוס, וכמובן שישראל תופיע בראש הרשימה המפוקפקת הזאת. אבל מעבר לסכנה שמרטיטה אותם, הם לא מביאים בחשבון שחיים כאן אנשים שעבורם זה בית לכל דבר.
"מה השם הפרטי שלך?" נטע שאלה תוך כדי נהיגה. "או שאמשיך לקרוא לך מר סמית."
"ג'ון." הוא ענה בחיוך אנגלו סקסי. "ג'ון סמית, מפרק וסוחר בחברות."
הוא הושיט לה את ידו במה שנחשב באוסטרליה וודאי כמעין שבירת קרח בין זרים, והיא לחצה אותה בידה שאינה מונחת על ההגה. "נטע קליין, פסיכו גיאולוגית."
"אה, כמובן... הביאו לי אשת מקצוע. תוכלי להראות לי משהו, לפחות היום?"
"מחר אקח אותך לים המלח. שם יש את רוב הפעילות."
"כן, אבל את הרי אשת מקצוע. את יכולה להראות לי... לפחות משהו קטן... בבקשה..." הוא החווה בידיו כמעין תחינה דרמטית.
"אוקי. אבל נצטרך בשביל זה לסטות מהכיוון. לא נעשה את זה במרכז אוכלוסייה."
היא ניתבה אותם אל עבר פארק הירקון, וחנתה ליד רידינג. הפארק היה כמעט נטוש בשעה זו. הדשא רחב הידיים היה לרשותם.
הם צעדו לאורך הדשא עד שהגיעו לתלולית קטנה שבלטה באמצע מדשאה גדולה. "הנה," אמרה, "כאן זה טוב. בוא תעלה לכאן איתי".
הם עלו יחד על התלולית. "עכשיו תשב. כן, בלי לפחד להתלכלך. אי אפשר לעשות את הדברים האלה בלי להתלכלך."
הוא צחק אך ניכר היה בעיניו שהוא חושש מעט.
נטע כרעה והעבירה את אצבעותיה על פני הדשא. לאט לאט החלה לסרק אותו באצבעותיה, עד שחשפה מעט אדמה טרייה. היא הטמינה את אצבעותיה בתוך האדמה הרטובה. לפתע החלה הקרקע תחתם לזוז מעט. התלולית החלה נוסעת באיטיות קדימה, מתקרבת לשפת המים.
"וואו!" ג'ון ספק כפיו וצחק. "זה ממש כמו שמספרים!" הוא טפח בידו על הקרקע. "לא!" נטע עצרה אותו. "תהיה עדין אתה. אלא אם כן אתה רוצה באמת להרגיש את האקשן שביקשת. כשהיא מתעצבנת היא ממש לא נעימה."
"אוקי." הוא התיישב בשקט על התלולית, והביט בנטע מלטפת בשקט את האדמה.
"אז איך אתם קוראים לה בכלל?" הוא שאל. "כי הבנתי שהיהודים קוראים לה ישראל, הערבים קוראים לה פלסטין. חלקכם מכנים אותה ציון..."
"יש לה הרבה שמות. האמת שזה לא ממש משנה. היא הכי אוהבת שקוראים לה מיצי."
"באמת?"
"מיצי מיצי מיצי..." נטע דגדגה את האדמה וזו רעדה בהנאה.
"זה לא מסוכן?"
"מסוכן מאוד. אבל אנחנו מאלפים אותה, לאט לאט. אנחנו מרשים לה להתפרע רק באזור ים המלח. אבל אם מישהו מתייחס אליה לא יפה..." והיא החוותה בידה את התנועה שעשה רגע לפני כן, כשטפח בעוצה עם ידו על האדמה, "אז היא יכולה להיות מאוד לא נעימה גם כאן. כמעט כל יום נאכלים פה אנשים. חיים."
"וואו."
"כן."
"איך אפשר לחיות ככה?"
"מתרגלים."