רוני סומק, דברים בהשקת הספר בבית היוצר של אקו"ם בתל אביב, 14.5.17:
הספר "שקשוקה בעין כרם" מדבר, בעצם, על הדבר האמיתי, הוא מדבר על הלחם, ובספר הזה יש פרוסות לשבת, ויש לחם לבן ויש לחם שחור, ויש פיתה, אבל הלחם שאני התחברתי אליו יותר מכל זה הלחם של הזכרון.
ואני מאוד אוהב את השיר "לחם": "אֶתְמוֹל, לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי,/ לָקַחְתִּי הַבַּיְתָה כַּמָּה פְּרוּסוֹת לֶחֶם/ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהָאֲרוּחָה בַּמִּסְעָדָה./ בִּקַּשְׁתִּי נַיְלוֹן.// וְנִזְכֶּרֶת עַכְשָׁו בְּאִמָּא/
שֶׁתָּמִיד הָיָה לָהּ לֶחֶם בַּכִּיסִים// וְאֵיךְ הִתְבַּיַּשְׁנוּ / כְּשֶׁהָיְתָה מַגְנִיבָה שְׁאֵרִיּוֹת לֶחֶם/
מִמִּסְעָדָה לְכִיסֵיהָ// הָיִיתִי אֲפִלּוּ גּוֹעֶרֶת בָּהּ// עַד שֶׁחָדַלְנוּ. לְהִתְבַּיֵּשׁ.// וּפַעַם, הָיָה זֶה בְּמִסְעֶדֶת שָׁקְשׁוּקָה/ בְּיָפוֹ, וְהַלֶּחֶם הָיָה טָרִי וְטָעִים כָּל כָּךְ,/ אֲפִלּוּ עוֹדַדְתִּי אוֹתָהּ בְּגָלוּי./ אִמָּא, אָמַרְתִּי לָהּ, קְחִי. קְחִי.// מֵי בְּרָכָה חַמִּים זוֹרְמִים עָלַי עַכְשָׁו/
בַּמִּקְלַחַת, בַּבֹּקֶר."
השיר הזה, בעיני, הוא הקופסה השחורה של הספר, כי אלו לא רק יחסים בין אמא לבין בת, זה גם ההומור שמופיע בשורה האחרונה, וגם הדור השני, וגם הלחם, אבל על הלחם הזה יודעת דורית למרוח בספר הזה גם את החמאה הפרטית שלה, והשקשוקה היא – שקשוקה!

נעם פרתום, דברים בהשקת הספר בבית היוצר של אקו"ם בתל אביב, 14.5.17:
בדורית ויסמן התגלגלה רוחו הגדולה של בוקובסקי. מה שקסם לי וכבש את לבי בספר "שקשוקה בעין כרם" זה היַּשְׁרוּת והפשטות שבו...רוחו הגדולה של צ'רלס בוקובסקי התגלגלה בדורית ויסמן. למשל, נשבר כאן הטאבו של לדבר על הגוף של ההורים. זה כן לגיטימי... החויות הטריוויאליות, האגביות, שיש בהן כמעט עליבות, עליבות של קיום אנוש, כמו תיאורים של הגוף הרופס, המזקין, של חולי, של עבודה קשה ושוחקת, דברים שמשוררים בני זמננו לא רוצים לגעת בהם, אבל העליבות הזו, היומיומיות הזו נחגגת. כל רגע מזדהר והופך לחגיגה, כי זה מה שיש, כי - בסופו של דבר – מה יש יותר מגבר ואישה עירומים, חותכים תפוחי אדמה במטבח, רגע לפני שבאים הנכדים? זה האושר. זה החיים.