הו, איזה יופי: תרגום חדש של שטפן האהוב מופיע שוב על המדפים, ביצירת מופת הנושאת על דגלה את ההומניזם, הפציפיזם, החמלה והסובלנות. יצירה הקוראת נגד המלחמה, השנאה, הקנאות מכל מין ודת. שטפן צוויג היה אחד ההומניסטים הגדולים של המאה ה20, המאה הרצחנית ביותר שידע העולם, שפעל בכל כוחו למניעת מלחמות העולם, קסנופוביה, וקירוב בני האדם זה לזה באמצעות האמנות, הספרות והמוזיקה. אראסמוס מרוטרדם היה ההומניסט האירופי הראשון, בעידן העובר מחושכם של ימי הביניים אל הרנסנס, שהביא לעולם את בשורת הסובלנות והאידיאל האראסמי, וניסה, ככל שיכול, לסכל את המלחמה המחרידה בין הקתולים לפרוטסטנטים. בגישתו של צוויג לאראסמוס ניתן לראות הזדהות וחמלה כה רבות, דעות משותפות וכמיהה עזה לשלום, אהבה וספרים, עד שאני תוהה לעיתים היכן מסתיים שטפן צוויג והיכן מתחיל אראסמוס מרוטרדם. הרי כל מה שצוויג מספר על אראסמוס ועל סלידתו מהקנאות, זו המחרחרת כל מלחמה על פני האדמה, הרי זה בדיוק מה שצוויג עצמו סולד ממנו ומנסה להעלימו. צוויג, בספרו "העולם של אתמול" שהוא כעין אוטוביוגרפיה, זכרונותיו של דור שלם באירופה - בכתיבתו על כמה אוהב הוא את הספרות, האמנות, עד כמה הוא שואף לחיבור בין מלומדים ועמים מכל העולם ללא משוא פנים – ניתן לראות קווי אופי דומים מאוד לאלה של אראסמוס. קווי אופי שאוהבים יותר מכלל את הספרות והלמדנות, שאינם סובלים את המלחמה, שהיא כעין התפרצות הר געש של יצרים שהאדם חייב לפרוק – זעם, שנאה, כאב, שנאת הזר והלאומיות המתעוררת באירופה. האם מלחמה היא הכרחית, אפילו אם היא צודקת? שאלות רבות, נכונות ונוקבות, שואל אותנו הספר הקטן הזה. הספר גם פורש לפנינו את בעיותיו וכאבו של האדם המלומד, שבנוסף לרצונו ללמוד ולכתוב מנסה להישאר נייטרלי וחופשי, ללא כל מחויבות לאוניברסיטה, לכנסייה, למפלגה, למדינה כלשהן. נראה כי משימה זו היא כמעט בלתי אפשרית. בעיקר אם אותו מלומד היא אדם ידוע מאוד, מכובד ואהוב על בני אירופה, ופתאום מלחמה צונחת על ראשו כפצצה, ובני האדם מושכים אותו לצד זה ולצד זה, ובהתעקשותו להישאר ניטרלי היא נתפס כבוגד עבור שני הצדדים. נקודה מעניינת: דנטה אליגיירי, ביצירתו הנצחית, מחלק את התופת למספר מעגלים, ובין המעגלים הראשונים נמצאים אנשים שלא לקחו צד בשום מלחמה או סכסוך, והם נאלצים לרוץ לנצח אחרי דגל. אני תוהה עד כמה החלוקה הזו הוגנת. כי אם אדם כארסמוס מנסה בכל כוחו לא לבחור צד, כי הוא יודע עד כמה פסיקתו לכאן או לכאן היא רבת עוצמה, הרי בכך הוא עשוי למנוע שפיכת דמים, או אפילו מלחמה של ממש. אבל אינני חולקת על גדול משוררי איטליה. ספר מומלץ לכל אדם המחזיק את עצמו תרבותי, כל אדם שאוהב את האנושות בפשטות ומתפלל בכל מאודו לשלום והבנה הרמונית. כמו כן, ספר נהדר לאדם הלומד ורוצה לראות מנקודת מבט מעט שונה את ימי הביניים והלכי רוחה, ורוצה להיפתח אל ההומניות. בקצרה, ספר נפלא לכל מי שרוצה להיות אדם טוב יותר. נ.ב: ישנו גם תיאור רקע נהדר על התקופה המתחלפת לרנסנס: גילוי ארצות חדשות, עושר חדש, המצאת הדפוס, התפתחות המדע ואורו של הידע, שמתחיל להאיר ככוכב. אין זו ביוגרפיה יבשה ועובדתית גרידא, בעלת אופי נוקשה כמו של ספר לימוד. כי כל נושא בו נוגע שטפן צוויג בעטו המוזהב הופך למקסים, מרתק, ומכמיר לב.

המון רעש מסתובב סביב הספר, בכל מקום. בעיתונות שלנו, בעיתונות בחו"ל. ביקורות, התלהבויות, דיבורים, המלצות של מוכרי ספרים, מה שתרצו. אבל מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל היה כשהמרצה שלי - לא פחות - שאל אותי: "תגידי, נעמי, קראת את "החברה הגאונה" של פראנטה?" והוסיף עוד המון שבחים, אבל אני נאלצתי לתת לו תשובה שלילית. נו טוב, אחרי ששמעתי דבר כזה, כמובן שהסקרנות שלי כבר לא יכלה לעמוד בזה. קניתי את הספר ולאחר שרפרפתי על הצד האחורי שלו (חוק אוניברסלי: אף צד אחורי של ספר לא באמת משקף את הספר עצמו. מי אתם, כותבי הצד האחורי של הספרים??!?), התחלתי לקרוא. התחלתי, ולא הרגשתי איך חולפת שעה, ולאחריה עוד שעה. המון דמויות, שלאחר מאה עמודים כבר הרגשתי כאילו הכרתי אותן כל חיי, את כולן: אלנה, לילה, כרמלה, אנצו, נינו, דון אקילה. העלילה מעניינת, צבעונית, זורמת ושוטפת בחוזקה, ואיכשהו אני לא מאמינה שהסופרת בדתה את כל העלילה - התיאור פשוט משכנע מדי. לא יכולתי להפסיק, ולאחר שסיימתי את הספר הרגשתי בבירור דבר אחד: כאילו הכנסתי את ראשי לזרם מים אדיר וכל הסיפור שטף אותי, בעבע וזרם, עד שלא משכתי חזרה את ראשי מתוך הנהר, מתוך אשד המילים המטורף הזה, שאי אפשר לעצור את הזרימה העוצמתית שלו. פראנטה, בניגוד לסופרים אחרים ומעצבנים, לא מבזבזת כמעט תיאורים פיזיים או פסיכולוגיים על הדמויות, אולם יחד עם זאת היא מעניקה לך את ההרגשה שאת מכירה אותן היטב. סופרים רוסים, שיש להם המון זמן וסבלנות, מעניקים תיאורים מפורטים של דמויותיהם - מה הם עושים, איך הם נראים, מה הם חושבים, לאן הם הלכו, מה לבשה דודה של סבתא שלהם, איפה הם שמו את נעלי הבית ועוד המון זוטות, אבל הם לא מעניקים לך את ההרגשה שהדמויות הללו כבר מוכרות לך, שהן עומדות ממש אל מול עיניך. בספר הזה הכל מעניין: מעניין התיאור של השכונה, של האלימות, של ההבדל בתפקידים המגדריים; תיאור המעמדות; חלק מן ההיסטוריה של איטליה המשתקפת ברומאן; המצב הלשוני המרתק באיטליה; ההבדלים בין צפון איטליה לדרום איטליה. דרך אגב: קניתי לאחר מכן את הספר בשפת המקור, מתוך סקרנות לדעת איך זה מרגיש באיטלקית, וגם כי למה לעזאזל למדתי איטלקית ואני לא משתמשת בידע הזה?? בצורה מוזרה הרגשתי הזדהות עזה עם הדמויות, למרות שמדובר במקום אחר ובזמן אחר. כל כך קל היה לי להזדהות עם הרגשות, המצבים, הקשיים. קל היה לי להזדהות עם רגשי החברות והקנאה; קל היה להבין את קושי הלימוד בבית הספר, וקושי לימוד השפות בפרט; הפחד לא להיות טובה מספיק, מעניינת מספיק, יפה מספיק; אבל יותר מכל, הזדהיתי עם ההשראה שחווה אלנה מלילה. לי עצמי יש דמות כזו בחיי, שכאשר אני נמצאת בקרבתה שורה עליי מצב רוח אחר - המוח שלי מהיר יותר, ההבנה חדה יותר, ואני מרגישה באופן חד-משמעי, כי בין האינטליגנציה שלי לשלה - למרות שהיא יודעת הרבה יותר ממני - יש הקבלה ברורה, שיקרה לי מאוד. ועכשיו, רבותיי, מילים גדולות ופלצניות: מדובר בספר יוצא דופן, מרתק וכזה שיהפוך לקלאסיקה. פראנטה מזכירה לי את נטליה גינצבורג, למרות השוני ביניהן: לשתיהן היכולת ליצור אינטימיות מיוחדת, כמעט משפחתית, ולמשוך אותך לתוך האינטימיות הזו, מבלי שתחוש בכך. הסופרים האיטלקים ככלל מתאפיינים בכתיבה דקה, ישירה, בלתי מתחכמת, ושקופה כזכוכית. אין להם צורך להסתיר, אך גם אין להם צורך להתפשט. בקיצור, הרעש סביב הספר מוצדק לחלוטין, לכו תקראו אותו, זה האמ;לק העיקרי. לסיום, אפיזודה: ישבתי ברומא בחנות הספרים "לה פלטרינלי", ועלעלתי בדפיו של ספר כלשהו ששקלתי לקנות. לידי עמדו שתי נשים מבוגרות ונחמדות ששוחחו בלהט על ספרה של פראנטה: האחת המליצה לשנייה לקרוא אותו, אמרה שהוא נהדר, ואילו השנייה היססה. באמצע השיחה שלהן הרמתי את ראשי והתערבתי בחוצפה: "כן, הוא פשוט מעולה!" והממליצה אמרה, "הנה לך!!" והוסיפה בחיוך, "קראתי אותו בגמיעה!" (באיטלקית זה משהו כמו: "קראתי אותו כשאני שותה אותו!") ו-voila: לא רק אני שמתי לב לאופיו המימי, השוטף והסוער של הספר. שאפו לכם ששרדתם את המגילה הזו! אגב, היא קנתה את הספר בסוף ;)

כשטיילתי בעיר פטרבורג, ראיתי אנדרטה לזכרו של גוגול. בתחתיתה נכתב המשפט: "לגוגול, הצייר הגדול של המילים" (קצת קשה לתרגם את הביטוי מרוסית). אכן, גוגול לא סתם מספר: הוא מצייר את סיפוריו, בעוצמה, רגש וצבע בוהק. גוגול הוא מכשף וקוסם, שהמילים כאילו יוצאות מהספר ועוטפות אותך באשליה ובקסם הבלתי רגיל של סיפוריו, ומותירות אותך בלב סוער מרגש, ובראש הומה מחשבות. אלו 5 סיפורים המתרחשים בפטרבורג של המאה ה19 - סיפורים על אהבה, יופי וטירוף, כשכל השלושה משמשים בערבוביה. זהו הספר המדהים והמטלטל ביותר שקראתי אי פעם, ואלוהים יודע שהיו לא מעטים, ושהיו ביניהם ספרים נהדרים. אבל הספר הזה, אל אלוהים, כשסיימתי לקרוא ישבתי הלומה מרוב חיבוטי הנפש העזים שהספר הזה עורר. זוהי יצירת מופת, במלוא מובן המילה. היא עומדת במבחן הזמן, היא תהיה רלוונטית לכל זמן שבו תקרא. אין מילים לתאר את הגאונות, הקסם המופלא שמרתק את הקורא למילים, ועם זאת – הפשטות הרכה שאופפת את הסיפורים, היותם ברורים להבנה ועם זאת גאוניים. הגאונות של גוגול היא כל כך גאונית לאו דווקא מפני שמדובר בסיפורים ארוכים, מעייפים, מתפלספים, עם מילים בומבסטיות ועלילה מפותלת, גאונות כמו זו של דוסטוייבסקי. לא. כוחו של גוגול הוא בפשטות, והבנה עמוקה של נפש האדם. אחת הסיבות (ויש רבות) לכך שאני אוהבת את הספר הזה מאוד מאוד, היא העובדה שהוא שילוב של שני דברים נערצים עליי: גוגול והעיר פטרבורג. ביקרתי בפיטר, זוהי עיר יפהפייה, עיר של נסיכים, ארמונות, אמנות ומוזיקה, אך הספר הזה הראה לי גם את צדה האפל (מיותר לומר שלקחתי את הספר איתי לאותו טיול). כשטיילתי בשדרת נייבסקי הייתי מלאה התפעלות מיופיה הגרנדיוזי, המרשים. וגוגול בתחילה גם הוא משבח אותה, אך לאחר מכן הוא מתפכח: "הו, אל תאמינו לה, לשדרת נייבסקי זו!... הכל אחיזת עיניים, הכל מיקסם שווא, הכל אין תוכו כברו! כסבורים אתם שאדון זה, המטייל לו במקטורן תפור לעילא, הוא עשיר גדול? – לא מיניה ולא מקצתיה: כל כולו אינו אלא מיקטורן זה שעליו. אתם מתארים לכם ששני הכרסתנים הללו, הניצבים מול כנסיה ההולכת ונבנית, סחים במעשה האדריכלות שלה? כלל וכלל לא: הם תוהים על תנוחתם המשונה של שני עורבים שנעמדו שם זה מול זה." עוד משהו שהוא חלק בלתי נפרד מקסמו של הספר (ושל גוגול בכלל) הוא העובדה שהסיפורים נעדרים כל ציניות או רשעות. גוגול מביט על בני האדם בעין חומלת ורגישה מאין כמותה. הסיבה שאקאקי אקאקייביץ, פופרישצ'ין, פיסקאריוב וצ'ארטקוב הם כה נוגעים ללב, היא התמימות האינסופית שכל אחד מהם ניחן בה. בעולמו של גוגול יש מקום לגרוטסקה, לטירוף, לקיצוניות ואף לזוועה – ועם זאת לא נעדר משם מקומה של האנושיות, טוב הלב והחמלה. גאונות ממין זה של גוגול אינה מן המקרים שקורים בכל עשור, וחוששני, אף לא בכל מאה. אך מיקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים.

בכתיבה על עצב (אבל הו, איזה עצב נפלא) אין שני לשטפן צוויג, בכתיבת המועקות הגדולות של הנפש, המועקות שנראות כאילו הן דברים קטנים, אך למעשה מדובר בתוגה עמוקה מיני ים. העוני שלעיתים נראה כה פשוט, מצטייר מולנו במלוא כיעורו, בריחות הבאושים, בבגדים העלובים והעבודה המשמימה. וגרוע מכל, היחס אותו מקבל האדם העני; כפי שאמר בלזק, "איננו סולחים למי שמגלה בפנינו את מלוא רגשותיו, בדיוק כפי שאיננו סולחים למי שאין בכיסו פרוטה לפורטה". אחרי שסוף סוף יש לה את ההזדמנות, כריסטינה אינה פוחדת להשתחרר, לשמוח, להרגיש, לבעבע בהתלהבות, ובקצרה - פשוט לחיות, מפליא שהיא אינה חושבת יותר מדי על הרגע בו תחזור לעיירה הקטנה - מה שגם מביא למפלתה, אך לו עשתה זאת, האם הייתה באמת מסוגלת לשמוח שוב, אי פעם? אחד הספרים שמעמידים מראה אל מול הרגשות העזים ביותר, וכמובן, גם ההתפכחות מהם, ומלמדים על התעוזה המטורפת של הרגע האחרון. אגב, אם יש משהו טוב שקרה לאחר העלאת מחירי הספרים - שהחלו להוציא מחדש ולתרגם יותר ויותר קלאסיקה!

סביר להניח שמה שרובנו יודעים על מרי אנטואנט, מלכת צרפת, הוא הציטוט "אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש", משפט שמרי אנטואנט מעולם לא הוציאה מפיה, ולדעת רוב המומחים הוא נאמר בכלל מאה שנה לפני שנולדה, על ידי נסיכת ספרד. הספר הזה מגולל בפנינו דמות מרתקת, שלקראת סוף חייה, באסונה שגרם לה להבין מי היא ולהשתמש במלוא כוחה – אז מרי אנטואנט מרגישה שהיא אכן נסיכה גדולה מבית הבסבורג-לותרינגן, וירשה את כוחה של אמה, מריה תרזה. הפואנטה המבריקה של הביוגרפיה הזו היא להראות כיצד מרי אנטואנט, אישה רגילה וממוצעת מבחינת ליבה ושכלה, בעלת אופי בינוני, שהחיים פינקו אותה והעריפו עליה את כל הטוב – נלחמת בגאווה אוסטרית באסונה, משתמשת במלוא תעוזתה ויכולותיה שכמעט התנוונו מתפנוקים, ומגלה מי היא באמת לאור הניסיונות שעברה. כשהטרגדיה נופלת על מרי אנטואנט, היא מתגברת על אופיה הבינוני, ומתגדלת בכוחה שהיה בה תמיד, אך רדום. ניתן לראות את סימניו כבר כשהייתה בת שבע עשרה, ועמדה בפעם הראשונה על דעתה העצמאית: "אין היא זקוקה עוד לתכשיטים בחסדי זרים, שכן היא מרגישה כבר במצחה את עטרת המלכה." אחד הדברים הבולטים ביותר בכתיבתו של צוויג הוא שהוא שומר על אותה רמה גבוהה ביותר של כתיבה מעולה, מוקפדת ואיכותית, מבלי שתהיה מאולצת. ועם זאת, צוויג לא יכול להתעלם מכך שמרי אנטואנט היא אוסטרית, כמוהו - וכווינאית אמיתית היא משוחררת, טבעית, אינה יכולה לסבול את טרחנותם של חוקי החצר בורסאי: "כאוסטרית אמיתית היא רוצה לקרוא דרור לעצמה", "כל ימיה ראתה את עצמה וינאית קלילה באופייה". ניתן לחוש בכתיבתו את הזיקה למכורתם המשותפת של מרי אנטואנט וצוויג – וינה. אך צוויג, כמו תמיד, עושה זאת בטוב טעם. ספר מצוין – מן השורה הראשונה ועד לאחרונה, מבלי לאבד אף לרגע את המקצב ואת היופי. פלא הוא בעיני כיצד שטפן צוויג מצליח, בהרמוניה מושלמת, להיות אובייקטיבי, מדויק, אותנטי, ולנפות בקפדנות רבה את העובדות מתוך סבך הפרוטוקולים, הרישומים והמכתבים; ויחד עם זאת להיות מרתק בדרכו מלאת החן, הטעם והאלגנטיות. רוצו לקרוא.

"אוי ויי איז מיר!" אומרת אמא שלי, מבלי שתדע מילה ביידיש. הספר המקסים הזה מסביר לנו גם למה: יש לנו קו רצף, שושלת מילולית ארוכה, כתובה, מסובכת ומלאת הומור עצמי. זוהי מסה מרתקת, ומה שהופך את המסה לכל כך מעניינת היא נקודת מבט שלה. כתבו אותה שניים - אב ובת, סופר והסטוריונית. הספר משלב את התנ"ך, ההיסטוריה ואת הספרות היהודית הענפה, ומראה לנו כיצד ארון הספרים היהודי שמר על הגחלת לאורך מאות רבות בשנים, ואיך העם היהודי רחש תמיד כבוד בלתי נפוץ לספר, והיה מודע לכוחה של המילה הכתובה. נקודת המבט החילונית, אך גם האוהדת, מציעה מבט רענן ומפתיע על ההיסטוריה שלנו, על הרצף הטקסטואלי של עמנו. בין דפי הספר ניתן לראות גם כל מיני דברים שלא ידענו על היהדות, מהם שמוצאים חן בעינינו וכאלו פחות; אבל מבין הספר ניתן לראות את ייחודיותו של העם היהודי: ההומור, על עצמנו וגם על הדת, הסנטימנטליות, החוצפה, הפלפול התלמודי, והעצב הגדול. מה שלי מאוד הציק בספר – אולי כי סתם בחוג לבלשנות עשו לי שטיפת מוח – זה שחסר בו הפן הבלשני. הספר הוא פשוט נהדר, אבל כשהוא עוסק בשפה העברית, ביידיש, לדינו, ארמית, והוא עצמו גם נכתב באנגלית - הספר היה יכול להיות אפילו טוב יותר לו גם דיבר קצת על אטימולוגיה, התפתחות השפות, סוציו בלשנות וכולי. כי עם, ולא חשוב עד כמה הוא משתדל שלא להיטמע ולהתבולל, תמיד מושפע מהעמים סביבו, כפי שגם כתוב בספר עצמו. שפותיהם של היהודים, שגם בהן דנים בספר (ספר שהוא כל כך פילולוגי!) צריכות היו להיחקר בספר הזה, כי שפתו של אדם היא תמיד חלק מזהותו. הספר היה מושלם לו היו כותבים אותו שלושה: הסופר, ההיסטוריונית, ובלשן\ית. ואני מוכרחה, מוכרחה לסיום לצטט: "ואלוהים? אם הוא קיים, הוא חייב להיות יהודי. אם הוא יהודי, ודאי שהוא מבין קצת לדינו או יידיש. אם הוא מבין קצת לדינו או יידיש, ודאי שהוא ידע מה לומר אם איזה לץ עלוב מקזבלנקה או מווילנה, מירושלים או מניו יורק, ילעיג עליו בשנינותו. האָט ער גזאָגט! אז אמר! אז מה?! מה אכפת לי? – ימשוך אלוהים בכתפיו."