“#
תחילת המאה העשרים התאפיינה בהחלטת אנשים רבים, יחסית, לברוא גן עדן. שפע של גני עדן הוצעו לאנושות בתמורה מועטה: החל מאחוות-פועלים וריסוק הסדר החברתי המנצל, דרך שפות המבטיחות אחווה עולמית ותורות שונות שמי שיחיה לפיהן יבטיח לעצמו חיי אושר בעודו בחיים. כל אלה תיארו כמיהה לאנושות אחרת: שלווה, יושבת תחת גפן ותאנה, אחווה בין האנשים וצדק לכל.

אאוגוסט אנגלהרדט – תמהוני צעיר שדגל בעירום ובתזונה וחיים רק מאגוז הקוקוס – הגיע למושבה הגרמנית בארכיפלג ביסמארק כדי לרכוש מטע עצי קוקוס ולהתפרנס ממנו. הקולונייה הגרמנית קצרת הימים במקום (היא נוסדה ב-1884 ונמחקה בהסכמי ורסאי ב- 1919) שאפה להתיישבות גרמנית במקום. אנגלהרדט רכש את המטע שלו ואת האי עליו נמצא, ונותר במקום חופשי לטפח את מחלת הנפש ממנה, כנראה, סבל עוד קודם. דרך סיפורו המוטרף אנו מתוודעים להתנחלות מוזרה לא פחות של תושבים גרמנים שהביאו איתם פסנתרים, וילאות ו"תרבות" למקום מושבם של ילידים חצי ערומים המתקיימים מדיג וקצת חקלאות.

הסיפור כתוב בכישרון רב. לא חושבת שאצליח לתאר את הספר הלא-ארוך הזה בצורה קוהרנטית, או להסביר את סוד קסמו. אם לסופר היה - כמו שאני חושדת - עניין לבלבל את הקורא, שלא יבין מי הוא מי, מי עושה מה, ובעיקר למה – הוא הצליח מבחינתי. תיאור של סכיזופרניה פעילה קשה בכל מקרה, וקראכט זורם עם גיבורו. שקיעתו המנטלית של הגיבור בצירוף תת-התזונה והבדידות שגזר על עצמו, מתוארים בין המחריד למצחיק, על רקע התנחלות הזוייה של גרמנים באיים. לקראכט יש הרבה חוש הומור מעודן ומתוחכם והוא כותב – בדרך כלל בזמן הווה – את מה שקרה, מה שלא קרה, הלך הנפש של הגיבורים. הוא דומה למספר בדיחות מיומן שנשאר רציני ומצחיק את שומעיו גם בזכות רצינותו.

המסקנה? אם יש גן עדן (גנבתי מרון לשם) כנראה צריך יותר מבני אנוש להקים אותו. רעיונות הנראים טוב בתיאוריה מתקלקלים פעמים רבות בשלב הביצוע. מה הבנתי מזה? כלום. הנביא הבא, הממציא החדש של גן עדן לאנושות – כבר בדרך.”

“גם אם אני לא אפתח חדשות אף פעם רק לפי מה שמדברים איתי האנשים אני יודע בדיוק מה קורה. אני יגיד לכם את האמת לא הכרתי אף אחד שהיה לו חצבת ואני מקווה שאני גם לא יכיר אבל לפני כמה חודשים לא הכרתי בן אדם אחד שלא דיבר על זה. כל מי שעלה אפילו שהיה שתקן היה מדבר על זה. יום אחד עלו שני בחורות ולא רק שדיברו גם היו רבות שאחת לא חיסנה את הילד שלה והשניה כן. הזאת שחיסנה כל הזמן היתה אומרת לזאת שלא חיסנה שזה כמו שתשלח את הילד שלה לעבור כביש מתי שהוא עוד לא יודע לעשות את זה והשניה אומרת לה שזה כמו שהיא שמה רעל באוכל של הילדה שלה. נראה לי לפני החצבת הם היו חברות טובות ויש סיכוי שמעכשיו לא יראו אחת את השניה אבל אי אפשר לדעת.

האימפריום הזה אני חושב שהוא צוחק על כל אלה שיש להם האמונות החדשות האלה של חזרה לטבע וחיבוק עצים אבל הוא צוחק עליהם בטוב. שאני אומר לצחוק בטוב אני מתכוון שמצד אחד חלק מהשכל לא עובד אצלם אבל מצד שני גם אצל האנשים הרגילים בדרך כלל לא הכל עובד יעני גם אלה וגם אלה עושים דברים בלי הגיון. הבעיה שאצל אלה של העצים הכי גרוע שיכול לצאת בדרך כלל קצת פחות גרוע מאצל האנשים הרגילים יעני אלה חולים ואלה עושים מלחמות וזורקים פצצות והוורגים איזה חמישים שישים מליון תוך כמה שנים.

את כל הסיפור שלו הוא תוקע באיזה אי באוקיינוס השקט. אני חושב שבהרבה ספרים שרוצים לצחוק על העולם שלנו עם איזה אמונה חדשה הולכים על איזה אי. ככה עשה גם ההוא בעריסת חתול ואם אני יתאמץ חזק בטח יבוא לי בזכרון עוד אחד. זה נוח לשים את זה באי ששם יש שקט ואתה בתור הסופר יכול להחליט מי יבוא לשם ומי לא יעני אתה פטור מכל האנשים שעוברים במקרה. באימפריום הוא שם את זה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה בזמן של הקולוניאליזם ואז הוא גם מרויח את זה שמה שעשו אלה שלא חיבקו עצים בשנים שיבואו מדבר בשביל עצמו וגם אני חושב שהוא רוצה לצחוק קצת על הגרמנים ועל שאר הלבנים שמחזיקים מעצמם יותר מאלה שנולדו באיים שם בגלל ההשכלה שלהם ומאיפה שבאו אבל לא בטוח שזה ככה מתי שאתה רואה מה שהם עושים עם זה.

הקראכט הזה אני מבסוט ממנו. אני ינסה לקרוא עוד משהו שכתב.”