ביקורת ספרותית על אימפריום מאת כריסטיאן קראכט
ספר טוב

---

#
תחילת המאה העשרים התאפיינה בהחלטת אנשים רבים, יחסית, לברוא גן עדן. שפע של גני עדן הוצעו לאנושות בתמורה מועטה: החל מאחוות-פועלים וריסוק הסדר החברתי המנצל, דרך שפות המבטיחות אחווה עולמית ותורות שונות שמי שיחיה לפיהן יבטיח לעצמו חיי אושר בעודו בחיים. כל אלה תיארו כמיהה לאנושות אחרת: שלווה, יושבת תחת גפן ותאנה, אחווה בין האנשים וצדק לכל.

אאוגוסט אנגלהרדט – תמהוני צעיר שדגל בעירום ובתזונה וחיים רק מאגוז הקוקוס – הגיע למושבה הגרמנית בארכיפלג ביסמארק כדי לרכוש מטע עצי קוקוס ולהתפרנס ממנו. הקולונייה הגרמנית קצרת הימים במקום (היא נוסדה ב-1884 ונמחקה בהסכמי ורסאי ב- 1919) שאפה להתיישבות גרמנית במקום. אנגלהרדט רכש את המטע שלו ואת האי עליו נמצא, ונותר במקום חופשי לטפח את מחלת הנפש ממנה, כנראה, סבל עוד קודם. דרך סיפורו המוטרף אנו מתוודעים להתנחלות מוזרה לא פחות של תושבים גרמנים שהביאו איתם פסנתרים, וילאות ו"תרבות" למקום מושבם של ילידים חצי ערומים המתקיימים מדיג וקצת חקלאות.

הסיפור כתוב בכישרון רב. לא חושבת שאצליח לתאר את הספר הלא-ארוך הזה בצורה קוהרנטית, או להסביר את סוד קסמו. אם לסופר היה - כמו שאני חושדת - עניין לבלבל את הקורא, שלא יבין מי הוא מי, מי עושה מה, ובעיקר למה – הוא הצליח מבחינתי. תיאור של סכיזופרניה פעילה קשה בכל מקרה, וקראכט זורם עם גיבורו. שקיעתו המנטלית של הגיבור בצירוף תת-התזונה והבדידות שגזר על עצמו, מתוארים בין המחריד למצחיק, על רקע התנחלות הזוייה של גרמנים באיים. לקראכט יש הרבה חוש הומור מעודן ומתוחכם והוא כותב – בדרך כלל בזמן הווה – את מה שקרה, מה שלא קרה, הלך הנפש של הגיבורים. הוא דומה למספר בדיחות מיומן שנשאר רציני ומצחיק את שומעיו גם בזכות רצינותו.

המסקנה? אם יש גן עדן (גנבתי מרון לשם) כנראה צריך יותר מבני אנוש להקים אותו. רעיונות הנראים טוב בתיאוריה מתקלקלים פעמים רבות בשלב הביצוע. מה הבנתי מזה? כלום. הנביא הבא, הממציא החדש של גן עדן לאנושות – כבר בדרך.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אימפריום