שאלתי פעם את אמא שלי, תוך כדי הליכה על חוף הים, מה היא הרגישה כשנחתה מהמטוס מברית המועצות לארץ, אי שם בשלהי שנת 1990, ומה היא חשבה על הארץ, במבט ראשוני עליה.
רוצים לדעת מה היא חשבה על הארץ? ובכן, היא לא ממש התלהבה: היא סיפרה שהיא הזדעזעה עמוקות מהזבל הרב שהצטבר ברחובות בגלל חוסר החינוך של הישראלים (היא סיפרה שבברית המועצות האנשים היו מחונכים, וכל הרחובות והשדרות היו נקיים מאשפה), היה חם מאוד ומחניק (היא סיפרה שבברית המועצות היה שלג אמיתי, ופה גם כשאין שלג זה ממש שום דבר, ושגם לא היה שם דבר כזה שנקרא שרב), וגם בירושלים - המקום שעל גדולתו וניפלאותיו שמעה רבות כשחיה בברה"ם, המקום שבעצם קיוותה שיספק לה משהו אחר מכל הגועל נפש שהיא ראתה עד עכשיו - אבל זה לא קרה, כי למרות כל הרגשת הקדושה שסיפקו רחובות העיר, כל המבנים ההיסטוריים של העיר שהיו אמורים להחיות את ההיסטוריה של העיר היו הרוסים ולא הצליחו לעשות זאת וזה נראה לה מוזר (כמו הכותל, למשל, שהיא לא הבינה כל כך מה אנשים מוצאים בקיר הזה. כשסיפרה לי על ארמון הצאר ברוסיה, היא סיפרה שבניגוד לכותל בירושלים, המקום אכן נתן לה תחושה שהיא אכן חוזרת בזמן וחיה את התקופה, כי ארמון הצאר היה משופץ, לא כמו הקיר ההרוס הזה).
אמי נמצאת כבר למעלה מ- 25 שנים בארץ, ואחרי כל הזמן הארוך הזה היא הספיקה להתרגל לחיים כאן (כלומר - לליכלוך ברחובות, לחום המעיק ולהריסות המונומנטים ההיסטוריים), והיא אפילו הכירה חברות חדשות ונפלאות כאן בארץ והספיקה לטייל בהמון מקומות מעניינים שסיפקו לה נופים חדשים וגם קצת אחרים ממה שהיא הכירה לפני כן. ועדיין, היא מספרת לי בגעגועים, שאלמלא אסון צ'רנוביל, שהתרחש בצפון אוקראינה אבל התפשט גם לכיוון מדינות מדינות אחרות באיזור וגבה עימו קורבנות רבים, הם כנראה לא היו עוזבים. ואני, כשהייתי בן 13 נסענו לשם לטיול שורשים, ושהתקופה הזו זכורה לי בתור התקופה הכי טובה בחיי, יכול גם להועיד על כך (למרות שארץ ישראל היא עדיין הבית בשבילי).
***
יאיר קוגן הוא עולה חדש-ישן מרוסיה. נולד בסנט פטרבורג, גדל בבת ים ובימים אלו הוא גר בתל אביב, נע בין עבודות, לאחר שפוטר מעבודתו הנוכחית כמתכנת, ומנסה למצוא את דרכו ואת נתיבי חייו, אולי כמתרגם של ספר של פושקין מרוסית לעיברית, בארץ שעוברת ימים לא פשוטים. הימים הלא פשוטים האלה הם בצורת דיסטופית ששוררת בארץ. חם, יבש ומחניק. פתאום מופיע גשם, שזורם וזורם לו, כמו הגשם שזורם עכשיו. אבל אז הוא מפסיק, ושוב שוררת בצורת גדולה, שמזעזעת את הכלכלה הישראלית ומשפיעה באופן כאוב על חייו של יאיר, וגם על חייו של משפחתו.
כשחשבתי לעצמי איך אני הולך כאן בביקורת לחוות את דעתי על הספר, חשבתי שהכי טוב יהיה לעשות זאת בסיגנון של 'קצר ולעניין', אז...
מה אהבתי בספר?
1. את מוטיב הגשם שמלווה ומתואר לאורך כל הסיפור
2. את הכתיבה הנהדרת, הישראלית במיטבה
3. את דמותו המנומנמת, העייפה והמבולבלת של יאיר, שמנסה למצוא את דרכה
מה פחות אהבתי בספר?
את העלילה עצמה, שהיא די שיעממה אותי, בכך שכמו שהיא מתארת שיגרת חיים מסויימת, כך גם היא - שיגרתית, לא משתנה הרבה לכל אורך הספר. זה הדבר היחיד בספר שפחות אהבתי, אבל זה פרט חשוב, מרכזי ובעל מישקל רב.
***
עם מילה קידר, מחברת הספר הזה, אני ניפגש אחת לשבוע, יחד עם עוד כמה חברים, במיסגרת קבוצה שהיא מנחה, שבה אנו יוצאים לכל מני פעילויות ומדברים ונהנים. את הספר הזה היא מסרה, לאחר שהבעתי את התעניינותי לקרוא אותו כשגיליתי שהיא הוציאה ספר, אז היא השאילה לי אותו.
וזה קצת היה מוזר לקרוא ספר של מישהי שאתה נפגש איתה בזמנים קבועים ורציפים, ולכן גם מכיר אותה טוב כל כך. מה גם, שאיך שמילה כותבת, לא התחבר לי כל כך עם מילה שאני מכיר, שהיא כאילו יותר "סחבקית" ופחות סיפרותית. זה היה מעניין, לראות את הניגודיות שבעיניין.
וכשניפגש שוב בשבוע הבא, ואני אחזיר לה את הספר, אני לא יודע מה בדיוק אגיד לה עליו. כן היו בו חלקים ודברים שאהבתי, אבל היו גם דברים שפחות אהבתי. סך הכל, מדובר בספר לא רע בכלל, ויכול להיות שהוא אפילו ספר טוב מאוד (לאחרים, אבל פחות לי). מה שבטוח, הנושא שהוא מדבר עליו - החיים בארץ ישראל של עולה מרוסיה - הוא נושא חשוב, שהוא גם חלק כלשהו מחיי האישיים והסיפור המישפחתי שלי, ואני שמח שמילה קידר העלתה את סיפורם של אותם אנשים על הכתב.

















