מה הופך ספר לאמין? זו שאלת מליון הדולר. יכולים לספר לי שני סיפורים – מופרכים פחות או יותר באותה מידה – לאחד אגיד פחחח... ולאחר אאמין. למה? בנוגע הספר הזה, יש כמה סיבות.

1) הייז מלווה את סיפורו בדוגמאות. הוא מדגים עם דברים שאנחנו יודעים, דברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, דברים שהיינו רוצים לדעת – אלה מלווים את הסיפור ועוטים עליו אווירה אמינה.

2) למרות שהוא תסריטאי, ותסריטאים כותבים פעמים רבות סיפור מהיר ורצים לספר לחבר'ה, הוא לוקח את הזמן שלו. הסיפור אמנם מהיר מאד, אבל ארוך ומפורט, מעוגן בכל מקום בו הוא נמצא.

3) המעבר ממקום למקום, מסיפור אחד לאחר, מהווה לעבר, הוא מלאכת מחשבת חלקה. הוא לא קוטע את הסיפור באופן מלאכותי להעצמת המתח (כמו שחלק הסופרים-תסריטאים עושים) אלא עובר באופן חלק למקום – או לזמן – אחר כמו שמתבקש בסיפור.

4) דמות הגיבור היא דמות שקל לאהוב ולהזדהות. הערכים שהוא מבטא הם הערכים המקובלים עלינו. הוא פטריוט, אוהב אדם, צנוע וחכם. עוזר שמה שהוא חושב על האיסלם, על השואה, על הישראלים, על תוצרת סין, על פוליטיקאים, על משטרות חשאיות ועל העולם השלישי הם דברים שנשמח להסכים איתו.

5) למרות כמה קטעי סופרמן (לא הרבה, לשמחתי) עדיין הוא משכנע אותך שזה אפשרי. אפשר להצליח לעלות על מחט בערימת שחת (בתורכיה מכל המדינות). ליצר הרגשת חברות עם זרים שיסכימו בלי מלים לספק לו שירותי מידע, אליבי, עזרה.

כשלים יש בשפע. אבל הם לא פוגמים בסיפור. בהתאם לז'אנר כל דבר הוא קצה-חוט לכל דבר. אפילו רצח במלון פשפשים בניו-יורק למזימה חובקת עולם להרוס את העולם. אפילו מזימה של אשה לרצוח כדי לרשת את בעלה המליארדר – לארגון פשע יווני.

הייז אינו אמריקאי. הוא נולד באנגליה, גדל באוסטרליה ואחרי מספר שנים באמריקה הוא חי בשווייץ. אבל כמו לי צ'יילד שגם הוא לא אמריקאי - הוא מבטא פטריוטיות אמריקאית באופן מושלם והפטריוטיות שלו לא רק נראית אותנטית, היא גם לא לוקה בשטחיות שאני מייחסת לאמריקאים.

אני מודה לכל אלה שכתבו ביקורת מהללות על הספר הזה – ודרבנו אותי לקרוא אותו. זה ספר מתח אדיר, נקרא בנשימה עצורה. אם היו קוראים לו "צליין" שהוא השם הדו-משמעי שנתן לו הסופר, אני חושבת שלא הייתי משאירה אותו להתייבש על המדף יותר משנה.

נתחיל עם השורה התחתונה: הספר "טראמפ: להישרד בצמרת" אינו ספר טוב או מומלץ.
זהו הספר השני של טראמפ, אחרי שספרו הראשון "אמנות המכירה" הצליח מאוד ("אמנות המכירה" הוא היחיד מבין ספרי הסולו של טראמפ שטרם קראתי). הספרים המאחורים יותר שלו (בעיקר השניים האחרונים שיצאו בעברית – "לחשוב בגדול, להצליח בגדול" ו"לחשוב כמו מנצח") היו הרבה יותר מוצלחים ושווים קריאה, והספר הנ"ל אינו עומד בסטנדרטים שלהם.
הספרים המאוחרים יותר של טראמפ העניקו מידה שווה של מורשת קרב שטראמפ מספר עליה לצד כמות נדיבה של עצות וטיפים מפיו. בספר הזה, לעומת זאת, כמעט הכל מתרכז בסיפורי ההצלחה של טראמפ. ה"בשורה" (כפי שדאגו לרשום על הכריכה האחרוית) של איך אדם מגיב למה שקורה ומתאושש אחרי נפילות, נופח כאן לממדי טלנובלה ולפיכך הקריאה הייתה איטית יחסית ופחות זכורה לטובה.
טראמפ אינו כותב את הספרים לבד, אלא נפגש עם הכותב השותף שלו בכל ספר לסדרת מפגשים, ראיונות של כמה שעות, שבהם הוא מספר למראיין כל מה שעולה לראשו, ואותו מראיין יוצר מזה את הספר (זה לא מידע רשמי אבל ברוב הספרים שתראו שרשום "בשיתוף עם.." הכוונה שהשם הגדול בכותרת רק העניק לספר את השם שלו ואולי כמה תיקונים קטנים אבל לא כתב אותו ממש בפועל. זה הוביל לאחרונה למצב שבו ג'יימס פטרסון המליץ על הספר של עצמו, שנכתב על ידי סופר צללים). בדומה לראיונות בטלוויזיה או בעיתון, איכות המראיין כנראה משפיעה על איכות התוצר הסופי (לצורך המחשה זה ההבדל בין ראיון צהוב ועממי בתוכנית של יאיר לפיד לבין ראיון קצת יותר עמוק וכבד בחוצה ישראל. אפשר לראיין אותו בן אדם ואפילו באותו נושא אבל המראיין והמסגרת ישנו לגמרי את זווית הסיקור). במקרה הזה לירסן, כתב בניוזוויק, פנה לזווית הצהובה והסנסציונית של טראמפ, שזה כנראה נובע מתחומי העיסוק העיתונאיים שלו. בשאר הספרים הכותבים השותפים היו אנשים שהיו יותר קרובים לחומר בכך שהם כותבים עסקיים של ממש (מרדית מקאייבר) או אנשי עסקים בעצמם (ביל זנקר).

הספר הזה הוא התשובה המדוייקת לסיפור אנושי קטן, הכתוב בכישרון גדול. ז'אן-פול דידיֶלוׂרֶן רקח לנו את הסיפור הזה ללא שומנים מיותרים, באופן קצבי ומתקדם ללא מעצורים.
לוקיון מץ, גיבור הסיפור, שונא את שמו מאחר ולא פעם בחייו שינו זאת למוקיון לץ וצחקו ברוחב לב על חשבונו. עניין החלפת השמות הוא מוטיב חוזר בסיפור, אבל לא עניין גדול, סתם משהו משעשע.
מץ בן השלושים ושש, עובד במקום בו גורסים ספרים מיותרים ע"י מכונה, והגדיר זאת מי שהגדיר: "אנחנו בשביל תעשיית הספרים, מה שחור התחת הוא בשביל מערכת העיכול". כך פשוט.
למה לגרוס? משום שסדרות שלמות של ספרים מתפרסמים, כן או לא זוכים בפרסים, ובשנה הבאה הם כבר מי שהיו ואינם עוד, ויש לפנות מקום לספרים חדשים. הספרים מי שהיו נשלחים לאותו מפעל מחזור בפריז והמכונה הכבירה פשוט בולעת אותם ופולטת חומר גרוס, מצחין ולח לתעשיית המחזור של הנייר.
לפעמים ניצלים דפים אחדים מהמכונה, מץ מייבש אותם וכל בוקר, ברכבת הפרברים של 6:27, בה הוא נוסע לעבודתו, הוא יושב בספסל העץ ממש בכניסה, מוציא את הדפים, הנוסעים הקבועים יודעים שזה האות, מפריחים ששש לחלל, כולם משתתקים ומץ מתחיל בהקראה. לפעמים זה דף מתוף סיפור, לפעמים מתכון. טקס בוקר בו כולם יוצאים מרוצים, המקריא ומאזיניו. לא פעם יש גם מחיאות כפיים. יצא לי אישית להיות ברכבת פרברית כזו, אליה עלה אקורדיוניסט, שהחל מיד בזרם מנגינות צרפתיות מוכרות מסרטים צרפתיים והנוסטלגיה עטפה וערסלה את הגוף עד דמעות בעיניים. המטבעות נשלפו מיד.
אלא שזה לא כל הסיפור. הסיפור בעצם הוא ספרים וטקסטים, ובהם נעשה שימוש ביותר מאשר צורה אחת. תצטרכו לקרוא כדי להאמין.
לכאורה, באמת לא סיפור גדול. אלא שזה בדיוק מסוג הסיפורים החמים, הנוגעים ללב, המשעשעים והמעניקים גדולה לדיוק שבשפה, לשימוש שבשפה ולתקשורת בין אנשים זרים לכאורה, במקרה שלנו, הנוסעים הקבועים של רכבת הפרברים של 6:27.