“ספר נפלא, מלא סנטימנטים ותובנות לגבי נפש האדם, או יותר נכון נפש האדם האספן/ית.
בתור אספן, שכמו המחברת - שואל עצמו למה הוא אוסף ומה מניע אותו להמשיך ולחפש את הפריט הבא - ההיכרות עם דמויות שונות - לרוב גברים אספנים, שפכה אור חדש על הסוגיה.
היה תענוג לקרוא על חוויותיה של ענת, סוחרת עתיקות שנזרקה לסיטואציה בעל כורחה, ולמדה אט אט לאהוב את המקצוע, את האיסוף ובעיקר את הא.נשים המקדישים את חייהם ליצירת אוספים שונים ומשונים, על מוזרויותיהם וגחמותיהם, מלווה את חייהם לצד האוספים בלי לדעת איפה מתחיל סיפור חיים ונגמר האוסף.
הואיל והמקומות המתוארים בספר מוכרים לי עד מאוד, היה קל לדמיין את סיפור העלילה, ולהתחבר לדמויות.
הספר מצחיק לפרקים, מסקרן מאוד ובשלבים מסויימים ממש שובר לב.
מומלץ בחום!”

“שמי אורן. אני תלמיד בן 17. זה עתה סיימתי לקרוא את הספר. הוא נהדר.
האווירה שנוצרת כבר כעבור פרקים בודדים היא קסומה, שואבת ומנתקת מהמציאות. מרשימה מאוד כמות הסיפורים הקטנים על כל הדמויות המשניות (או אפילו אלו שמופיעות לפרקים בודדים) ומדהים עד כמה כולן נשזרות יחדיו ליצירה מרתקת אחת. לא אחת מצאתי עצמי נפעם מתובנה או ממסר בין השורות.
האווירה הזו, בשילוב עם הריבוי בדמויות, סיפורים, מידע ועומק הפכו את קריאת הספר לחוויה מרתקת ומהנה, שגם עזרה לי לשפוך אור על עצמי ועל חיי.

.”

“חפצים ורגשות, אגירה ואיסוף, עבר ונוסטלגיה.

רעיונות שעלו לי תוך קריאת הספר (המעולה):
כמה רגש יש לחפץ? מה יותר נעים, לשמור או למסור?
האם גם חפצים של היום יכולים להיות בעתיד פריטי אספנות, או שהמסחריות כלכך גברה שלא תהיה יותר נוסטלגיה?
עיסוק בתחביב נותן הרבה אושר, לאו דווקא אספנות, אך כזה שיש בו התעסקות, חיפוש ואהבה.

העלילה נחמדה, הדמויות מרגשות, הכתיבה יפה, האוירה הירושלמית מורגשת מאוד.
מאוד מאוד מומלץ.”

“אני כבר לקראת סוף הספר, ואני ממש מפחדת מהרגע שבו הוא באמת יגמר.

נהניתי מהסיפורים, מהדמויות, מהאיבחונים המקצועיים של עולם האספנות וסוגי האספנים, מהאפיזודות ומהפורמט של הסיפורים הקצרצרים. מדובר רומן משעשע, מרגש וקולח בו נפתח צוהר לעולם המרתק של האספנים - לא בעלי ממון הקונים במיליוני דולרים, אלא "משוגעים לדבר" הגרים בינינו ומקדישים במסירות ובתשוקה את מיטב כספם וזמנם לאיסוף העבר, שאחרת היה נזרק ונעלם מבמת ההיסטוריה.

חוש ההתבוננות של הסופרת באנשים, והפתיחות שהיא מביאה לספר עם מדיניות הדלת הפתוחה שעולה מהדמות הראשית, ענת - שום שגעון לא מתבזבז. להיפך - הוא מוקרן באור נגוהות ומזקיף ראשו. זו האמנות - להפוך את הבאסה לאוצר.
הטיפוסים שמסתובבים בין בני הבית הם סיפורים מהלכים. לא בטוח שהייתי סובלת אותם יותר מפעם אחת בסלון שלי, אבל בקונטקסט של המחברת - הייתי מתחתנת איתם.

מומלץ בחום.”