ביקורת ספרותית על עריסת חתול - ספריה לעם #238 מאת קורט וונגוט

---

מעשה במוסד חינוכי שלא ננקוב בשמו, שלא היתה בו ספריה. ומעשה במורה שמאוד רצה שתהיה ספריה במוסד. אלא שהוא כל הזמן נענה בכך ש"אין תקציב". לא, גם לא לספרים משומשים. בכלל לא. אולי בשנה הבאה. או בשנה שאחריה. ויום אחד הגיעה ערימת ספרים לא קטנה לבית הספר. יופי, אמר המורה, הנה בסיס לספריה. "לא, מה, השתגעת?" אמרו לו "זה לתערוכה". קרה המקרה ("רצה המקרה"), ובאותו מוסד חינוכי נערכה תערוכה מדעית מפוארת. והמורה למדעים חיפשה המחשה לתא האנושי, או למולקולת הדנ"א, או משהו אחר, כי זה לא מה שמשנה. מה שמשנה זה שהספרים היו ההמחשה המתאימה. וכך פתאום נמצא תקציב, והגיעו ספרים. אבל לא חלילה כדי שיקראו בהם. מה פתאום. התערוכה, הרי חשובה ומלמדת מאוד. וגם יבקרו בה ראש המועצה, ושר החינוך. אחר כך התערוכה הלכה בדרך שבה הולכות תערוכות חינוכיות רבות. אחרי ביקור ראש המועצה ושר החינוך, היא פורקה לרכיביה, ורכיביה הגיעו למחסן. שם הם הדגימו את הביטוי העברי הותיק "כאבן שאין לה הופכין".

וכך הגיע הספר לביתנו. המורה חיטט בערימה, בדק מה מתאים, מה הוא כבר מכיר, ומה נראה לו טוב, ולקח את הספרים לביתו. הקמת ספריה, הוא הבין זה מכבר, אינה בראש מעיינו של המוסד החינוכי, ולאשתו נגמרו בבית ספרי הקריאה. "עריסת החתול", נשמע שם מפורסם של ספר, שהרבה מדברים עליו. וכך המורה הביא את הספר לביתו, ועכשיו אשתו כותבת עליו סקירה.

ובכן, יש כמה סוגים של ספרים. יש ספרים שאפשר לקרוא, יש ספרים שכדאי לקרוא, יש ספרים שאסור לקרוא. יש טוענים שיש גם קטיגוריית "ספרים שחובה לקרוא", אבל אני כופרת בטענה הזאת. אין דבר כזה ספרי חובה. ובכל זאת אני רוצה להוסיף קטיגורייה, והיא "ספרים שיש צורך לדעת על קיומם, אבל אין שום צורך לקרוא אותם". עריסת החתול שייך לקטיגורייה הזאת. הוא מפורסם, השפיע על רבים, ויש לו שם עולמי. כמו כן הוא אינו מעניין בעליל.

עריסת חתול הוא משחק שבארץ מכירים בתור "סבתא סורגת". הוא דורש לולאה סגורה, שני שחקנים וארבע ידיים. אחד המשתתפים כורך את הלולאה סביב אצבעותיו בקונפיגורציה מסויימת, שפעם ידעתי מהי אבל שכחתי לגמרי. השני מעביר את הלולאה לאצבעות שלו, בקונפיגורציה שונה, וכך המשחק ממשיך, עד לצורה הסופית. המושג "עריסת חתול" חוזר שוב ושוב בספר, בהקשרים שונים. הוא בוודאי מטפורה למשהו, אבל נשגב מבינתי למה.

אני אחסוך לעצמי את זמן החשיבה והכתיבה, ואעתיק את תקציר הספר מתוך הערך המתאים בויקיפדיה העברית: "היצירה נפתחת בתקופה שבה המספר, שהוא עצמו סופר, מתכנן לכתוב ספר העוסק בדברים שאמריקאים חשובים עשו ביום שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה. בעודו חוקר נושא זה, המספר מתוודע לילדיו של פיזיקאי בדיוני מפורסם, פליקס הויניקר, שעזר בבניית פצצת האטום. בשנים שלאחר המלחמה פיתח אותו הויניקר חומר המכונה קרח תשע - מערכת גבישית חלופית למים מוצקים שנקודת ההתכה שלה 45.8 מעלות צלזיוס, גבוהה מטמפרטורת החדר. החומר נועד בתחילה לסייע לנחתים האמריקאים לחצות ביצות מבלי להירטב, אך מעולם לא נעשה בו שימוש למטרה זו. הספר עוקב אחר ההיסטוריה של החומר המחולק בין ילדיו של הויניקר, שהמידע על הימצאותו גורם למדינות להילחם עליו בשיטות יוצאות דופן. בסופו של דבר משתחרר קרח תשע בחוף הים של האי הקריבי הבדיוני "סאן לורנצו", והשחרור מוביל לקטל החיים עלי אדמות, שכן כל המים בעולם הופכים ממים נוזליים למצב הצבירה המוצק של קרח תשע"

אני קראתי את גירסת התרגום הישנה של הספר, זו שמדברת על "נקודת המסה" ונוקבת אותה במעלות פרנהייט, וכן מתרגמת בצורה שונה חלק ניכר מהמושגים הבידיוניים של הספר, ובכלל נוקטת בלשון שנהגו לנקוט לפני ארבעים שנה בתרגומים, וגרמו לכל כך הרבה דוברי עברית לסלוד מקריאה. אחת הגיבורות העיקריות בספר הוא דת בדויה, אותה מאמץ לעצמו הכותב, וסביבה סובבת העלילה. כלומר, אם אפשר לקרוא למערך האירועים בספר בשם עלילה. זו בעיקר סאטירה פרועה ואנרכיסטית, נגד מלחמה, נגד מדע, נגד דת, נגד תרבות, ונגד ציוויליזציה. לא ברור בעד מה כן. יש סאטירות טובות, יש גם סאטירות פוליטיות טובות. בדרך כלל כותבים אותן צ'כים. לא במקרה הזה.

ובקצרה: דעו שהספר קיים. עשו עם זה מה שתרצו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על עריסת חתול - ספריה לעם #238