ספר נפלא. יוצא דופן, חדשני. שונה מכל דבר שקראתי עד היום. קניתי אותו במקרה ביריד בשבוע הספר, בעקבות המלצה מקרית של אחד המוכרים, שעזר לי לסגור 'שלישייה במאה'. לא שמעתי עליו קודם, לא הכרתי את המחבר, לא קראתי מילה מהכתוב בכריכה האחורית, כך שלא היה לי שמץ של מושג מה מצפה לי.

פתחתי וגיליתי להפתעתי ז'אנר חדש בספרות, שכאילו הומצא במיוחד בשבילי: 'רומאן דוקומנטרי'. או 'ספר עיון מותח'. איך שתרצו. מדובר ברומאן, במותחן, בביוגרפיה ובספר עיון שכרוכים יחד תחת כריכה אחת, 320 עמודים בסך הכל שמכילים עולם ומלואו. כמי שמאוד אוהבת ספרי עיון, לצד ספרי פרוזה, נהניתי ממנו הנאה מיוחדת.

זהו סיפורו האמיתי של מבצע 'אנתרופואיד', שהתרחש בפראג, 1942. שני צנחנים צ'כוסלובקים יצאו למשימה חשאית ומסוכנת: לחסל את ראש שירותי הביון הנאציים וראש הגסטפו, ריינהרד היידריך, סגנו של הימלר, ומי שנחשב למוח שמאחורי 'הפתרון הסופי'. מכאן שמו המוזר-משהו של הספר. בואו נגיד שהנאצים ידעו בגדול שהם רוצים להיפטר איכשהו מהיהודים, אבל היידריך הוא האיש שהסביר להם איך לעשות את זה...

"כדי שמשהו יחדור לזיכרון, צריך להפוך אותו תחילה לספרות. עלוב ככל שזה נשמע" כותב לורן בינה, שעושה עבודה מופלאה בספר הזה. בעוונותי לא ידעתי הרבה על המבצע הזה קודם לכן, ואפילו על הנאצי הזוועתי הזה שכונה גם 'התליין מפראג', לא ידעתי יותר מדי. אבל בואו נגיד ככה, אם מישהו מקוראי הביקורת הזו מתכנן לקרוא את הספר הזה, וכמוני עדיין שקוע בבורותו, שייעשה לעצמו טובה, יישאר בור עוד קצת וייתן ללורן בינה, סופר צרפתי צעיר ומבריק – לספר לו על זה בדרכו המיוחדת.

הסגנון שלו מרתק, קולח, סרקסטי ומרגש. הוא בונה את הסיפור שלו לאט ובהתמדה, מחלק אותו לפרקים קצרצרים, תוך שהוא משתף את הקוראים באיסוף המידע ובעצם הכתיבה. זה מן רומאן על כתיבת ספר עיון, עם המון מודעות עצמית, תוך שימת דגש על ההבדל שבין האמת ההיסטורית היבשה והחסרה, להשלמות הספרותיות הנדרשות כדי שהסיפור ישקע וישאר בזיכרון. זה נעשה בצורה מאוד מיוחדת. צריך לקרוא כדי להבין... כשמגיעים לשיא – הספר הופך לעוצר נשימה ומותח כמו המשובח שבמותחנים. קראתי אותו בנשימה אחת ולא יכולתי להפסיק.

על הדרך, לומדים כל כך הרבה, שאין תענוג גדול מזה בעיני. ככה צריך ללמוד היסטוריה. ככה כדאי ללמוד היסטוריה.

נהדר. פשוט נהדר.

"המציאות עולה על כל דמיון", כך אומרת הקלישאה. וקלישאה אחרת אומרת כי "הכל קשור להכל". האם יש גרעין של אמת בקלישאות האלה? ברור. הרי אין לנו גישה בלתי-אמצעית ל"מציאות", מלבד מן ההיטל שלה על התאים האפורים של מוחנו. ומה הוא המוח שלנו אם לא רשת עצבית עצומת מימדים. זאת אומרת, שבמציאות שלנו הכל קשור בכל. מש"ל.

אבל מה הקשר בין הקלישאה השנייה לראשונה? נו טוב, אם הקלישאה השנייה נכונה, אז הכל קשור להכל ולכן גם שתי הקלישאות קשורות. אבל יש גם קשר ישיר יותר: מאחר והכל קשור בכל בדימוי המציאות השוכן בקופסת הגולגולת שלנו, הרי כל קישור המתרחש במוחנו מגדיל ולו רק בטיפה, בטיפ-טיפה, באופן אינפיניטיסמלי, את הסיכוי שהקישור הזה יתממש במציאות.

והנה דוגמא מפורסמת. איך יכול תפוח להשפיע על הירח, איזה קשר יכול להיות בין השניים? אז זהו, שהתפוח שנפל בגינתו של ניוטון עזר לו להבין שכח הכבידה שגרם לנפילתו של האחד הוא אותו הכוח הקובע את מסלולו של השני. ובחלוף כשלוש מאות שנה מקרות הקישור הזה במוחו של ניוטון, היתה לאותו תפוח אחריות לדקירה הקטנה שחווה הירח כשניל ארמסטרונג וחבריו נעצו בו את דגל ארצות הברית. אם כל דמיון עשוי להשפיע על המציאות, אין להתפלא שהמציאות יכולה לעלות על דמיון.

ולמה כל ההתפלספות הזאת במוצאי יום-כיפור? מה הקשר בין הקלישאות האלה לספר המרתק "למוח של הימלר קוראים היידריך"? כי האמת ההיסטורית שבבסיסו של הספר הזה של לורן בינה עולה על כל דמיון.

ריינהרד היידריך היה מפלצת-אדם, מתכנן הפתרון הסופי, יד ימינו של הימלר מפקד ה-SS, וה"פרוטקטור" (כמה ציניות יש בתואר הזה) בפועל שהיטלר מינה לצ'כיה בשנת 1941. לא לחינם הוא זכה לכינויים "התליין מפראג", "החיה הבלונדינית", ו"האיש המסוכן ביותר ברייך השלישי". מדובר היה באדם חסר מעצורים ועכבות מוסריות. הספר מתאר את "מבצע אנתרופואיד", במסגרתו נשלחים שני צנחנים צ'כוסלובקים מלונדון למשימת התאבדות: להתנקש בחייו של היידריך.

הרוע של היידריך וחבר מרעיו, האימה שהם חוללו באירופה של אותן שנים, גודל הסבל שהם גרמו לו, ההשמדה השיטתית – תחילה באמצעים "פרימיטיביים" ואחר-כך באופן תעשייתי - כל אלו עולים על כל דמיון. אבל, למרבה הזוועה, הם עלו גם-עלו בדמיונם של היטלר, הימלר והיידריך. וכאמור, מה שעולה בדמיון עלול להפוך למציאות העולה על כל דמיון. גם האומץ של חברי החוליה שנשלחו לצ'כיה למשימה הלכאורה חסרת-סיכוי הזו עולה כמעט על כל דמיון.

המחבר, לורן בינה, השקיע שנים רבות בתחקיר מעמיק של הפרשה ההיסטורית הקשה הזו והתוצאה היא ספר מרתק. כפי שכבר נכתב בביקורות המצויינות שבאתר, סגנון הכתיבה יחודי. בינה חולק עם הקוראים את מחשבותיו והתלבטויותיו במהלך הכתיבה, ומתאר גם תחנות בחייו שלו שיש להן קשר לפרשה ולהתחקות שלו אחריה. האם סגנון הכתיבה הזה משרת את הספר? אני לא לגמרי בטוח. הסגנון מקורי, אבל לפעמים נדמה לי שבינה מבליט את עצמו יתר על המידה. כך למשל הוא כותב על העיר קושיצה בה התגורר יוזף גבצ'יק, אחד המתנקשים: "בעיר הזאת עשיתי את השירות הצבאי שלי... זו עיר הולדתה של אורליה, הבחורה היפה שאיתה חייתי חמש שנים של תשוקה יוקדת...". יש עוד מספר מקומות בספר בהם בינה משתף אותנו בקשריו הרומנטיים עם הבחורות שלו, וכולן יפהפיות. סחתיין, בינה, אנחנו שמחים בשמחתך, אבל עם כל הכבוד זה קצת מביך לקרוא את הפרטים האלה שלובים בתיאורים של פשעים נגד האנושות.

ולמרות החולשה (כך לטעמי) הזו של הטקסט, אני ממליץ מאד על הספר. היה לי קשה להניח אותו מהיד, והוא גם סתם את אחד מהחורים הרבים בהשכלה ההיסטורית שלי, כי לא הכרתי כלל את סיפור ההתנקשות הזה.

מאד קשה לקרוא את הספר הזה ולא לחשוב כל הזמן על "נוטות החסד". באיזשהו שלב בתוך הספר מדבר לורן בינה, הסופר, על כך שהיציאה לאור של "נוטות החסד", ספרו של ג'ונתן ליטל, ערערה אותו. אני לגמרי מבינה למה ואני משערת שלו הייתי במקומו הייתי מניחה את מה שכבר כתבתי בצד ומוותרת. טוב שהוא לא כזה, כיוון שהוא כתב ספר טוב. "נוטות החסד" הוא ספר מופתי, אבל כאלה אין הרבה, והספר הזה של לורן בינה, על אף הדמיון הרב מבחינות מסויימות, למרות שחלק מהאנשים שהוא עוסק בהם צברו אצל ג'ונתן ליטל נפח רב והוצגו באופן מלא יותר, למרות שרבים מהאירועים שמתוארים כאן תוארו שם ביתר פירוט, תוך שימת דגש רב יותר על המשמעות שלהם, למרות כל אלה, הוא מצליח לחדש.

קודם כל בשל הסגנון. הספר מספר את סיפור ההתנקשות בהיידריך, בפראג של 1942. הוא מתעד גם את תהליך הכתיבה ותהליך איסוף החומר, ויש בכך מצד אחד משהו מרענן, כזה שגורם לך להאמין לו, להבין שהוא לא מסלף או ממציא, אבל, ויסלחו לי כולם, גם משהו קצת טרחני. אחרי הפעם השלישית או הרביעית בה הוא מספר כיצד הוא מברר עם מי שרק אפשר כל מיני פרטי פרטים שלא באמת חשוב, לפחות לי, עד כמה הם אמיתיים, התחשק לי להגיד לו שיירגע. שמותר לו להמציא. שיש עיקר ויש טפל ולא יקרה כלום אם הוא יבחין ביניהם, כך שגם אם הוא יגיד שהצבע של המכונית של היידריך היה אדום או תכלת, ולאו דווקא ירוק או שחור, זה בסדר ואפשר להמשיך.

פרט לסגנון, העובדה שהוא עדיין מצליח לייצר מתח, לנוכח סיפור המבוסס על מציאות היסטורית ידועה, מרשימה ולגמרי לא מובנת מאליה. יש קצב טוב בסיפור הזה. הוא יודע לבנות אותו, יודע גם מתי לעצור ואיך להמשיך הלאה.

לבסוף, התיאור שלו את החברה הצ'כוסלובקית, האהבה שלו כלפיה, הכבוד הרב שהוא חש כלפי האנשים אותם הוא מתאר, יוצרים מסמך אנושי ומאד מרגש. בעיני, עיקר היופי שיש בספר הזה הוא בתיאור הרוח הזו של אנשים שהמשיכו להאמין באנושיות, שהיו סולידריים כל כך למרות שידעו במה הם מסתכנים, שהבינו שאין להם ברירה ושהם מוכרחים להילחם, היכולת שלו לבטא את שמחת החיים ואת אומץ הלב שלהם, להחיות אותם, היא נהדרת.

מדובר בספר מיוחד במינו באופן שבו הוא נכתב, ובכך הוא שונה בכך מכל ספרי השואה שקראתי עד כה. הסופר לורן בינה, שזה לו ספרו הראשון, זכה בפרס הגונקור היוקרתי לשנת 2010 לספר ביכורים.

במרכז הספר עומדת דמותו של ריינהרד היידריך, מי שהיה סגנו של הימלר, ראש הגסטפו והמשטרה הפלילית, ולאחר מכן מונה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (ה-RSHA), ארגון שכלל את הגסטפו, ה-SD וכן את האיינזצגרופן, עם הקמתן. היידריך היה האחראי המרכזי להוצאתה לפועל של התוכנית השטנית שכונתה ״הפתרון הסופי״.

הסיפור מתמקד בעלייתו לצמרת של היידריך והפיכתו לאחד האנשים הנוראים בהיסטוריה האנושית.
עם כיבושן של צ'כיה וסלובקיה היידריך מונה כגאולייטר והפרוטקטור (המושל) של בוהמיה ומורביה (מחוזות של שטחי צ'כיה הכבושה)ומהר מאד קנה לו שם של אדם אכזרי במיוחד וחסר עקבות מה ששם אותו על הכוונת של בעלות הברית ובמיוחד בריטניה.

הספר מתאפיין בחלוקה לפרקים קצרצרים עד קצרים שרק לקראת הסוף מתארכים.
הייחוד של הספר נובע מכך שהסופר משתף את הקורא גם בחייו האישיים, גם באופן האובססיבי שלו למחקר אודות הביוגרפיה של ריינהרד היידריך, גם לגבי ההשלכות ההרסניות בחלקן של האובססיה שלו על חייו עם בת זוגו באותה תקופה וגם לגבי האופן בו הוא משתף את הקורא בהתלבטויות שלו לגבי הוספה והשמטת קטעים מהספר.

חלק מרכזי במחקר, באיסוף החומר לספר ובסיפור עצמו ניתן לסיפור ההירואי של 2 חברי המחתרת הצ׳כוסלובקית יאן קוביש ויוזף גבצ'יק, האחד צ'כי והשני סלובקי, שהתנדבו לצאת למשימה ממנה אין כמעט סיכוי לחזור חי, המשימה היא להתנקש בחייו של היידריך במסגרת מבצע שתוכנן ע״י הבריטים שכונה ״אנתרופואיד״.

הסופר יורד לפרטי פרטים תוך שהוא משתף את הקורא בסתירה הפנימית בה הוא מצוי, שמצד אחד הוא מעדיף לבסס את ספרו על העובדות ההיסטוריות בלבד ומצד שני היה רוצה להשלים את ה״חורים״ בסיפור באמצעות כניסה למחשבותיהן של הדמויות אולם בכך הוא חוטא לעקרון שלו עצמו שלא להפוך את הספר לרומן. בהקשר זה הסופר ממחיש זאת היטב בפרק 192 הקצרצר שיובא במלואו:
״אני אומר שלהמציא דמות כדי להבין עובדות היסטוריות זה כמו להסתיר ראיות. וליתר דיוק כלשונו של אחי למחצה שעמו אני משוחח על כל זה, פירושו להכניס לזירת הפשע ראיות מפלילות בעוד ההוכחות מפוזרות על הרצפה״.
למרות האמור לעיל הסופר אמנם נאבק בדרך כלל בהצלחה בסתירה הפנימית שלו אולם לעתים נכנע לה, אם כי רק בשולי הדברים.

על סיפור ההתנקשות בהיידריך שמעתי באופן כללי ולכן ספר זה חשף בפני את הסיפור המלא שלקראת סופו הפך לספר מתח במלוא מובן המילה.

כולם דיברו על הספר הזה, והיללו אותו, ושיבחו ופיארו בלי סוף, מה שגרם לי לכמה חששות בדרך אליו: מה יהיה אם אני אתאכזב, מה יהיה אם אני אוהב אותו רק כי כולם אמרו, והאם יתכן שהוא באמת כזה טוב, קורס תחת סופרלטיבים שרק ספרים מעטים ראו פה באתר?
אז לקחתי אותו מהספריה, והתחלתי לקרוא בזהירות. ואני אומרת לעצמי נכון, הוא מקורי, נכון, יש כאן שנינות. נכון, הוא כותב בדיוק כמו שאני חושבת על ניסיונות לדמיין דברים שאי אפשר לדעת, נכון, יש פה חתיכת סיפור. וככה בין נכון לנכון אני מוצאת את עצמי עם העיניים מרותקות לדף, שעון שבת כבר כיבה את האורות ואני יושבת על קצה הכורסא ולא מצליחה להרפות ממנו לפני שאני אדע מה קרה בסוף, ומה לעזאזל נעשה עם הסוף הזה.

כי זה פשוט לא ייאמן, מה שהספר הזה מצליח לעשות, כשהוא נע בשני צירים שלא מפסיקים להשתלב ולהתפצל ולתקוף אותך מכל הזוויות האפשריות. בציר הראשון, הכותב המתוסכל, מלא רגשות רומנטיים לפראג ודחף בלתי נשלט לדעת עוד ועוד על האירוע שאותו הוא רוצה לכתוב; וציר שני, של האירוע עצמו, סיפור בלתי רגיל בתוך הזוועה ההיסטורית הזאת, שבנוי לפי כל הכללים של סיפור מתח אבל לגמרי התרחש במציאות. והסופר הזה, לורן בינה קוראים לו, לוקח את כל זה ומטיל אותך ישר לתוך סבך הרגשות שלו והפרטים של העלילה. בלי הקדמות מיותרות וקישוטים מטופשים, אל תוך הקרביים של תסכולי הכותב, חמקמקות ההיסטוריה והאנושיות על כל צדדיה. יש כאן סיפור מדהים, שלא הכרתי, ניסיון התנקשות הירואי במנהיג נאצי מתועב שאי-היתכנותו כ"כ גדולה שהסופר לא יודע מה לעשות איתו, אז הוא מספר לנו על זה. כמה קשה לגלות את הפרטים, וכמה קשה לבחור מתוכם, והאם אירועי הרקע היו משמעותיים ואיך בעצם צריך לספר סיפור היסטורי. מדובר בכתיבה שמשליכה לכל הרוחות את כל ספרי ההיסטוריה החלופית, את כל דיוני ההיסטוריוגרפיה האקדמיים (ותאמינו לי שאני מכירה) ואת כל המוסכמות של כתיבת שואה ויוצר משהו חדש לחלוטין.
והכתיבה הזאת, מדלגת בין התלבטויותיו, לאימוני הצנחנים הצ'כים, בין חברתו הספקנית לבין ישיבות המטה הנאציות תופסת אותך ולא מניחה לך ללכת. מדייקת רגשות אנושיים ותהיות פילוסופיות באותה מידה, ומצריכה שוב ושוב לחזור אחורה ולקרוא את הפסקה שוב, לוודא שבאמת זה מה שהיה. אינספור פרטים היסטוריים, שמות, תכנונים ומסמכים ואיורעים שאכן היו נבלעים בתוך רצף סיפורי מהמותחים שקראתי. אנחנו מלווים הן את הסופר והן את הצנחנים בדרכם אל ההתנקשות וכל הבילד-אפ הזה משתלם לגמרי כשהמבצע מתנהל עמודים על גבי עמודים בלי לשעמם לרגע, חי מול העיניים יותר מסרטים רבים אחרים, וכשהעלילה מסתיימת והסוף המדהים (כי אין מילה אחרת) מגיע, אפשר לנשום קצת ולהירגע בזמן שבינה לוקח אותנו ביד ומנחם אותנו לפני שניפרד.

יותר מכל הספר הזה מעלה שאלות רבות, על כתיבה והיסטוריה וגבורה ועל כמות הסיפורים שמתחבאים בתוך התקופה הנוראה הזאת שזכתה לשם הקורקטי "מלחמת העולם השנייה". איך אנשים יכולים להיות אכזריים כ"כ מחד וגיבורים כ"כ מאידך, ומה קרה לעולם, ומה אנחנו היינו עושים. אין לי תשובות כמובן, וגדולתו של בינה היא בכך שהוא לא מתיימר אבל בהחלט עושה הרבה לא רק בחשיפת הסיפור ההיסטורי שראוי שיזכרו אותו, אלא גם בכך שמלמד אותנו שאין סוף לדרכים שניתן לעשות בהן.
אני נוטה להתקמצן על הכוכב החמישי, אבל הספר הזה השאיר אותי פשוט חסרת נשימה, וזה יהיה עוול לגרוע אותו ממנו. אז כן, לפחות לשאלה אחת יש לי תשובה- זה לגמרי שווה את כל המחמאות שנשפכו עליו. לכו תקראו.

להיטלר היה יורש, כל כך ראוי שהוא היה חלומו הרטוב של מנהיג הרייך. תמיר ודק, בלונדיני עם עיני תכלת, אכזר ופסיכופט ממש תאוה לעיניים. ליורש קוראים ריינהרד היידריך. וזה לא שהוא לא מפורסם, אלא שלכל חלום רטוב יש את היקיצה הארורה שמהרסת ומגיעה בסופו של דבר.
והיטלר, גם הוא אינו חסין מחלומות שנגוזו. עובדה, ריינהרד היידריך נרצח וזאת למה? כי שליחו של היטלר, הקצין הנערץ ראש הגסטאו, איש שירותי הביון הנאציים, מתכנן הפתרון הסופי של יהודי אירופה, המכונה "החיה הבלונדינית" התעסק מסתבר עם המדינה הלא נכונה. אפילו היידריך האכזר, "מוחו של הימלר" לא הביא בחשבון את אומץ ליבו ותעוזתו של העם הצ'כי שהציא מתוכו שני צעירים צ'כים, יוזף גבצ'יק ויאן קוביש שנשלחים על ידי נשיא צ'כיה הגולה והביון הצ'כי מלונדון על מנת להתנקש בחיה הבלונדינית.

לורן בינה, הוא סופר צעיר ומוכשר ביותר. הוא מגולל את פרשיית ההתנקשות בריינהרד היידרייך ברומן עשוי היטב ומביא את הסיפור ממש כמו ספר מתח. לבנה אחרי לבנה נבנה בניין המעשה בהיידריך ובשני המתנקשים והקורא נותר מלא פליאה לנוכח הסיפור המרתק אליו נחשף. מאוד מזכיר לי את ספרו הנפלא של טרומן קפוטה "בדם קר".

לורן בינה מתלבט כיצד לספר את סיפורם המופלא של הצנחנים הצעירים הצ'כים ועוזריהם. הוא כלל אינו בטוח בעצמו וכל הזמן מתנצל על שינויים קלים אותם הגה מדמיונו ביחס לסיפור. הוא כל כך שובה לב , עדין, ומלא רגש ומנגד קיימת אותה "חיה בלונדינית" מפלצתית ומזוויעה. האנושי מול המטורף והאכזר.
אני חושבת שהקוטביות בה נמצאים מצד אחד הסופר העדין,ומהצד השני היידריך הנורא, קוטביות זו היא הקסם שמצוי בספר זה.
אישיותו של בינה כאילו מקצינה את הזוועתיות שבדמותו של היידריך ושל כל המשטר הנאצי. לשון אחר - נורמאלי מול מופרע, מפחיד דוחה ומגעיל. כך בדיוק הרגשתי כשקראתי את הספר המרתק הזה.

ספר כל כך מעניין. הכתיבה כל כך מיוחדת ושונה מכל מה שרגילים בעיקר מרומנים הסטוריים.
אני כמובן ממליצה בחום רב לכל מי שאוהב הסטוריה, ספרי מתח ולכל השאר..נפלא!!

אחד המעלות ששירתו את היטלר, ( ומה לעשות היו לו גם כאלה), היתה יכולת שנונה מאוד לבחור לו עוזרים נאמנים עד מוות, ממולחים בצורה בלתי רגילה, ואשר היו נכונים לעשות הכל כדי לרצות את הפירר שלהם.
מעלה נוספת של היטלר שבאופן מסויים היה נכון לחלוק עם אחרים את מעמסת השילטון וזאת מכמה סיבות: א) לחלוק את עוצמת האחריות על מעשיו עם כמה שיותר אנשים , ב) להרחיב את האשמה על כמה שיותר ״עוזרים״.
ג) לתת לעוזריו את האפשרות להלחם ביניהם על חיבתו, וזאת בעזרת הכוונת מעשיהם לרצונו.

לדעתי הסעיף השלישי הוא החשוב מיותר מכוון שהוא איפשר לכל מיני דגנרטים להמציא דרכים כדי לרצות את הפירר האהוב שלהם, וביניהם את ״הפיתרון הסופי לבעיית היהודים״. מומחים כאלה שאפשר למנות ביניהם את אייכמן, היידריך ,שפאר ועוד, פשוט עברו בשם האידיאולוגיה הנאציונל סוציאליסטי על כל ציוויי החברה ששואפת במקרה הטוב והנכון להגן על כל אזרחיה מפני הרוע וההתעמרות של כל מיני גורמים אנטי חברתיים.
במדינה הנאציונל סוציאליסטית, הכוח והמונופול עליו, היה בידי אנשים שהמרחק בין להיות אנשים הגונים ולהיות פרצי אדם היה כמרחק בין דמוקרטיה ליברלית וזכויות אדם לבין משטר טוטליטרי ומחנות ריכוז.
היידריך היה סוג כזה של אדם ( אם ניתן לקרוא לו כך), הוא רתם את יכולתו האינטלקטואלית לטובת הפירר והבוס הישיר שלו הימלר.

בספר הזה פרי עיטו של לורן בינה, מסופר סיפור עלייתו של היידרייך וסיפור מותו.
אנו מתודעים לאדם שיש המתארים אותו כהתגלמות הרוע, אדם בעל כושר המצאה בלתי נידלה שיש המייחסים לו את רעיון של השימוש בגזים לחיסול היהודים.
הספר כתוב בצורה של דוקו- רומן, אמצעי ספרותי שמאפשר אולי טיפול מרוכך בנושא, שמאפשר למחבר להמציא דו- שיח בין אנשים שאולי היה ואולי לא, אבל דרך המאפשרת להביא את הסיפור תוך
פריצת המסגרת של הדוקומנטרי ולפנות קצת מקום לדמיון . לעומת זאת ברצוני להאיר שאין בסיפור כלל גלישה לכיוון הפנטזיה, כאשר רב התוכן מבוסס על מחקר היסטורי עמוק ואמין, והחלק הדימיוני
מאפשר למחבר להכניס קצת אוויר לסיפור ובדרך זאת לאוורר אותו כך שיהיה פחות דחוס.
בסיכומו של עניין, ספר טוב וראוי שמסביר בצורה טובה את הארועים שבהם היה מעורב חביב הפירר
ואת מותו ותגובת הנאצים לחיסולו.

איך כותבים רומן היסטורי בלי לשקר ולהמציא חצי מהזמן מצד אחד, ובלי להתירו מסמך יבשושי מצד שני? אין ספק שהפיתרון של בינה, במפגש עם הכישרון והשנינות שלו, הוא חינני למדי (ועוד בתרגומה המופתי של רמה איילון). במקום להתמודד עם הבחירה, הוא חושף את הרהוריו, לבטיו וספקותיו לאורך המחקר והכתיבה, ונותן לנו להרגיש כמו בסרט דוקומנטרי זרוע בהמחזות מצמררות. הפרשה ההיסטורית הקשה והמרתקת מלווה לאורכה בלהיטותו וסקרנותו של בינה לחשוף את כל קלפיה, בחיבתו לאישים היסטוריים כאלה ואחרים, במפח הנפש שגורמות לו התחמקויותיה של האמת מבין ציפורניו, באהבתו הגדולה לפראג – ובעיקר, בכריזמה המאפיינת מרצה אהוב ובלהט של מי שליבו אכן נוהה אל העבר.
הוא לקח אותי למסע בזמן כמו שאף סופר לא הצליח לקחת אותי מעולם.

ובמסע המרתק, המרגש והנורא הזה בזמן אני זוכה להשקיף על הטיפוס המבחיל של היטלר לשלטון, לצותת לישיבות המטה הנאציות, להביט אל תוך עיניו הקרות והנקמניות של היידריך בליל הסכינים הארוכות, לחלוק עם בנש את תסכולו מבגידת בעלות הברית בהסכם מינכן, להרכין מבועתת את ראשי ברחובות פראג המהממת והזרועה כעת בחיילים עוטים צלב קרס, להצטרף לאימוני הצנחנים הצ'כים והסלובקים באנגליה, להריע עם הקהל לשחקנים האוקראינים ב-"משחק המוות", להרגיש את הדם אוזל מגופי נוכח הזוועות בבאבי יאר ובטבח לידיצה, לחכות למרצדס השחורה של היידריך בעיקול הכביש, עם נשק אוטומטי ביד...

לא באמת מדובר ברומן היסטורי; בינה טווה במו ידיו ז'אנר חדש, מעין מותחן תיעודי, ויש מחיר מסוים להתעקשות לא למלא את החורים. בינה מודע לכך: "הסיפור שלי מחורר כמו רומן, אבל ברומן רגיל המחבר הוא שקובע את מיקום החורים, זכות שנשללה ממני בהיותי עבד למצפון שלי." ואין ספק שהמצפון הוא האדון; למרות הקסם הבולט בכתיבה של בינה, משהו בעלילה נשאר לעיתים מעט דל – יותר נכון, עמוס יתר על המידה בעובדות מפורטות, במאורעות שנשארו רזים. מצער להודות, למרות, הכל בנטייה הטבעית שלי אל השקר היפה, לפחות כשמדובר בספרות... אי אפשר להכחיש שמעט דמיון ובדייה של אדם מוכשר היה עשוי להיות מהנה ביותר.
ובכל זאת. אני שמחה שהוא לא נכנע לפיתוי הספרותי למלא את החללים. הידיעה שהשיחות שאני קוראת כעת הן לרוב אמיתיות, רועמת תמיד באוזניים ומגבירה את הלמות הלב. לקראת סוף הספר, בינה מתאבל על רצח רנה בורסקה, מי שהיה מזכ"ל המשטרה הצרפתית בזמן השואה ואחראי למצוד ול' ד'איב, שהואשם סופסוף בפשעים נגד האנושות רק בשנות השמונים. אבלו וכאבו של בינה נובעים מכך שבוסקה לקח איתו לקבר את משפט המאה, שהיה יכול לרתק היסטוריונים רבים – ולטענתו, היה צריך להיות המקבילה הצרפתית של משפט אייכמן בירושלים. בינה מצטט את פסטרנק: "אינני אוהב אנשים האדישים לאמת." הפרק הזה הוא אחד מני פרקים רבים שריגשו אותי מאוד ומילאו אותי בכל ההערכה שהספר הזה ראוי לה. כל סופר שדבק בעקשנות כזו באמת ההיסטורית, נקייה ככל האפשר, יקר מאוד בעיניי לחברה אנושית שחובתה המוסרית היא לזכור אותה.

אכן, זו הפשרה הכי מקסימה שקראתי בין ספרות לבין היסטוריה.

במרכז הספר ניצב סיפור ההתנקשות ההרואי בהיידריך - המשנה של הימלר, ראש ה SS הנאצי. היידריך היה האדריכל והמוציא לפועל המוכשר ביותר של מנגנון ההשמדה הנאצי. הספר מתאר את פתיחת המלחמה, האנשלוס, כיבוש הסודטים, וההשמדה עד קיץ 1942 ולכן ישנם תיאורים קשים של אכזריות רצחנית. ראו הוזהרתם! נעים, עד כמה שניתן, לקרוא בספר כי הוא מסופר מנקודת מבט אישית של בחור צעיר וסקרן בתחילת הקריירה שלו כהיסטוריון. לאורך כתיבת הספר בינה מערב את הקורא בדילמה שלו על כתיבת ספר היסטוריה. האם להוסיף אלמנטים של ספרות ובדיון בכדי לרתק את הקורא או לתאר את ההיסטוריה ה"יבשה" כפי שהיא? המשחק בין סיפורת להיסטוריה הולך איתנו כל הדרך ולעתים אנו קוראים סצינה ואז מתגלה בינה שזאת המצאה ואנו נדרשים למחוק אותה מן הזיכרון. הגיבורים של הספר הם ללא ספק העם הצ'כי, וגם הסלובקי אם כי פחות, שלא חדלו להתנגד לכיבוש הנאצי ובראשם שלושת המתנקשים. למעשה הספר נכתב עבור המתנקשים, גיבורים אדירים שהעולם חב להם הרבה, ועוד רבים שסייעו להם וכמובן הושמדו. הסופר לא יכול להעלות על דעתו ששמם של גיבורים אלו לא ייחקק בהיסטוריה. קשה להוריד את הספר מהידיים, או מהאוזניים - למאזינים :-) למרות הזוועות המתוארת בו. מומלץ מאוד.