“הספרים קוראים לי בחנות הספרים בקולותיהם השונים. לפעמים זה הסופר ששמו מתנוסס על הכריכה, והוא הבטחה שלא הכזיבה, ואני מיודעת איתו מספריו הקודמים (אף שהוא איננו מכיר אותי. מין ידידות חד צדדית שכזאת), לפעמים הציור על הכריכה קורא לי, לפעמים שם הספר, שזכה ליחסי ציבור דחפניים ואגרסיביים, כאילו היה נוזל כביסה או גבינה מיוחדת, לפעמים שם הספר וכריכתו מוכרים לי מסימניה, אף שאינני זוכרת אם לרע או לטוב, לעיתים זה נושא הספר או הסוגה לה הוא שייך (אל תעקמו את אפכם האנין, ידידי מסימניה, ואל תפלטו: נו, בטח, ספר מתח...) ופעמים לא מעטות גם אני נלכדת בכזב הידוע, שכריכה אחורית, שמו.
הספר הזה קרא לי במדבקה העגולה המוזהבת שנצצה מכריכתו: זוכה פרס ספיר לספרות.
ובכן, לו אני הייתי בוועדת הפרס הייתי מוסרת אותו במו ידי לנעה ידלין וגם מודה לה מקרב לב, על שהואילה בטובה לקחת אותו מידי.
בעלת הבית קרא לי ואני נעניתי, בעונג, בשמחה, במתח, במעורבות, בצחוק מתגלגל, בהשתאות.
האם גם אתם שמעתם את הרחש העז, שהפיק האוויר, שיצא מן הבלון ששמו: משפחה ירושלמית-משכילה-חילונית-שמאלנית-מודעת לעצמה, כשידלין תקעה בו את סיפורה המושחז?
אני שמעתי.
דוקטור אסא פוגל, עשה את הדוקטורט שלו בנושא בלתי אופנתי בעליל: האווילות של הניו-אייג'ינג. אלא שהרציונאליות איבדה מזמן את קסמה, גם אצל אלה שאמונים על טוהר השכל. ובגלל שהרציו פשט את הרגל, אסא פוגל אינו מקבל תקן בשום אוניברסיטה שמכבדת את עצמה. בתחילה הוא מחזר אחר אוניברסיטאות כדוגמת פרינסטון, בתקווה להיות מחוזר, וכשהוא פונה מיואש אל השוק המקומי, הוא מגלה, כי גם המעוז האקדמי מתנהל כמו שוק, וכי מפעם לפעם יוזמן לאיזו תוכנית בוקר בטלוויזיה, כדי לסתור גל חדש של פלאות בנגב, שתיקה בצפון או כת במסווה של רעיון קוסמי רוחני.
אסא פוגל שוחה בתוך תחושת העליונות שמקנה ההשכלה. אמא שלו, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל, משמשת כסמנכ"לית של מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא, אביו הוא סטטיסטיקאי, בעל חברת השמה משגשגת, שמשתעשע ברעיון ליצור משחקי מחשב לילדים, שיטמיעו את עקרונות הסטטיסטיקה. אחותו הגדולה, היא בעלת חברת נדל"ן מצליחה, ואחיו הצעיר הוא פסיכיאטר ילדים, שיוזם תוכנית ריאליטי העוסקת באסונות אצל ילדים והשפעתם על חבריהם. וחוץ מזה, פרודתו של אסא היא עורכת דין, אשתו של אחיו היא פסיכולוגית, בקיצור, כולם חכמים ונבונים, כולם משייטים להם על עננת המצוינות, ראשיהם באוויר המזוכך והדליל של הסנוביות האינטלקטואלית, ורק רגליהם מדשדשות באדמה המשותפת גם ליצורים נחותים.
אלא שיום אחד נוחתת על ראשיהם צרה בלתי צפוייה: אלישבע פוגל, אם המשפחה, האמונה על יפייפות הנפש בצד השמאלי של המפה הירושלמית, נחשדת בנטילת 3.4 מיליון שקל מכספי המרכז לשלום, אותו היא מנהלת. מתברר שבין מבצעים של שלום, כדוגמת ציור יונת שלום, הארת מרכז עזריאלי או משחק כדורגל מעורב בעיר ערבית, נשרו חלק מן התקציבים אל חיקה המרופד היטב של אלישבע פוגל, ונקנו כמה דירות באזורי יוקרה. מוכר משהו?
הכרוניקה העיתונאית מציפה את הטקסט של ידלין, וכמעט כל דמות מזכירה לנו איזו דמות מן החיים הציבוריים. ארץ קטנה עם שפם וגיבורים קרובים קרובים. ידלין נותנת בידנו זכוכית מגדלת ולא פעם גם מיקרוסקופ, ובכישרונה הגדול היא מאירה בזרקור את הפינות האפלות של היומרה וההתנשאות. אבל אל לכם לחשוש כי האקטואליה פוגמת בסיפור. בדרך כלל, האקטואליה היא משענת קנה רצוץ לסיפור טוב, כמעט תמיד היא משמשת מין תותב, והקורא הנבון מחפש את השווה והשונה בין הבדיון והמציאות. וגם אנחנו מתקוממים, כאילו רקיחת סיפור אקטואלי הוא מין אקט נצלני, במקום שהסופר ימציא לו סיפור, הוא גונב את החיים ושותל אותם בספרו. אבל בספר הזה, האקטואליה רק מגבירה את ההנאה. לא מפני שאנחנו מכירים את העובדות מן העיתון, אלא מפני שהספר מחדד את מה שקראנו בעיתון. פתאום אותן מילים של הכרוניקה העיתונאית, הפכו למציאות קרובה, שהרי בשביל הקורא הנאמן הסיפור מדבר על גיבורים בשר ודם.
השפה של ידלין עשירה ורבת רבדים ושפת גיבוריה, כמה מפתיע, היא שפת דיבור משובצת בסלנג. המשפטים מתגלגלים ארוכים ארוכים, מפוסקים, ללא מירכאות והדוברים מתערבבים והמילים דוהרות ואין רגע דל ואין פסקה משעממת.
כאילו, מאיפשהו, וואללה, ממש ממש, לבאס, ביג דיל, קטעים, זה מפגר, משוגעת על..., בטח ובטח, כפרה, סבבה, שטיקים, משבצים בחינניות את הגיגיהם של אסא ומשפחתו.
עד הסוף לא ברור אם היה או לא היה. שהרי לאלישבע פוגל, נקיית הכפיים, יש תירוצים וסיבות ורקורד עשיר ועושר בכלל, ומהוגנות מוכחת ופרופסורה באמתחת, ובית פרטי ירושלמי בשכונת יוקרה, ושום דבר בו לא מזכיר נובורישיות, כי גברת פוגל שייכת לסולתה ושמנה של העלית.
אחד הקטעים המצחיקים בספר, הוא הריאיון העיתונאי שנותנת אלישבע פוגל, בעקבות שכירת יחצן. בריאיון היא מורידה את בנה הדוקטור לדרגת "איש חינוך", הכל כדי ליצור תדמית של מהוגנות. כשהיא מתארת איך עסקה באפיית עוגיות לנכדים, כשבאו לעצור אותה, לא יכולתי שלא לצחוק בקולי קולות.
אני מקווה שנעה ידלין שמעה את צחוקי והבינה עד כמה אהבתי את ספרה המענג.
נהדר.”
