יגאל סרנה מעביר אותנו במנהרת זמן לישראל פוסט-אפוקליפטית שבה המדינה גוססת. עם כל הכיעור והקבס שמצב מוכר זה מעורר בנו.
אין לי ספק שבספר קצר זה הוא משלב ביד אומן ערבוב כרונולוגי שרק מעצים את משמעות האירועים וכלל אינו מפריע לזרימת העלילה.
בדומה לרומן "הדרך" של קורמאק מקארתי גם סרנה הופך את הדרך של גיבורי עלילתו אל החיים החדשים לגיבורה הראשית של המסופר.
"...משמאלם הים ומימינם האדמה שעליה הקימו הוריו מדינה-בקתה של כלונסאות מלאה בתי ספר וגני ילדים, שדרות רחבות, בתי קולנוע ובסיסי טילים."
גם השואה כציון דרך ראשוני משחקת כאן את תפקיד הפיל שכולם לא רק רואים אותו אלא גם אינם מצליחים להימלט מציפורני הבעתה שהיא מטילה על הישות שקמה.
"היינו צריכים להקים פה את מרכז מורשת היטלר - נשנק חולד- הרי לו צעקת פה בחדר מלא אנשים "הרצל" מי היה מקשיב. רק תלחש "היטלר" וחצי חדר משתתק."
והנדודים נמשכים עם הבת הקטנה שהיא משפחתו היחידה אל עבר ההצלה.
כי המדינה כבר איננה, עכולה ואכולה על ידי טייקוניה ופוליטיקאיה שכמובן היו הראשונים להימלט.
והכאב גדול ומשתק ומחליא כי פעם אהבנו את המדינה הזאת והיא אהבה אותנו. כמו מאהבת הנענית בתשוקה למאהביה שכל רצונם הוא שהרגע לא יתם לעולם.
אך הוא תם ונשלם.
זה פרוז'קטור אדום זרחן פרה-אפוקליפטי שראוי שכולנו נשים לב אליו כי הדרך אל ניצוץ התקווה היחיד בסיומו של הספר ארוכה ומסוכנת.
ואולי היא בלתי נמנעת.
אין ספק שיגאל סרנה מתאר בכשרון רב ובסגנון לא שגרתי ולא קל ובמיוחד באווירה מעיקה וסגרירית מצב שכולנו מחויבים בכל מעודנו וכוחנו למנוע מלהגיע אליו.

את כתיבתו של יגאל סרנה אני אוהבת עוד מאז הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונה וולך. לכן כשפנה אל הקוראים שלו בהדסטארט וביקש תמיכה בספר החדש שהוא כותב, מיהרתי להירשם. ההרשמה המוקדמת והתמיכה הכספית זיכו אותי בסופו של תהליך בעותק חתום על ידי המחבר, ובתמונה שצולמה באחד מהאתרים שבהם נודד גיבור הסיפור עם בתו. סרנה מתאר מציאות עתידית, שבה ישראל ננטשה על ידי רוב תושביה. בתחילה עזבו העשירים ובעלי היכולת, ואחריהם כל מי שהצליח למצוא לו מקום אחר לחיות בו. מאחור נשארו הזקנים והחולים, או אלו שאהבתם לתל אביב כל כך גדולה, עד שקשה להם לעשות מעשה ולנטוש אותה. הסיבות לחורבן עולות פעמים רבות במסע של האב, ומזכירות מדי פעם את כתיבתו העיתונאית של סרנה בטור שלו בידיעות אחרונות, אבל היחסים עם הילדה, המסע שלהם, והזכרונות שלו משנות ההתדרדרות הופכים את הספר למשהו אחר, שלא קיים בטור בעיתון. ספר מכמיר לב, כואב, רגיש, מלא געגועים למשהו שאולי היה פה פעם ולא ישוב עוד. ההשוואה עם 'הדרך' של קורמאק מקארתי מתבקשת, ולדעתי סרנה עומד בה בכבוד. אצל מקארתי המסע של האב והבן הוא הישרדות לשמה, בלי הסבר מה הוביל לחורבן ומה התכלית של כל זה. אצל סרנה מדובר יותר במעין תמרור אזהרה. התאריך של העתיד האפוקליפטי קרוב למדי - פחות מעשר שנים מזמן פרסום הספר - אבל אם נתעורר אולי עוד נוכל לעשות משהו בנידון. מומלץ לכל מי שתוהה מה יהיה בסופנו בארץ הקשה הזו.