אנטוניו טאבוקי היה מטובי הסופרים הפורטוגזים. ספרו זה הוא ללא ספק אחד מטובי ספריו.
הוא עוסק בזקנה, ובמשטרים הפשיסטים. גבור הסיפור מארח תחילה שלא מרצונו מתנגדי משטר, תוך שהוא מסכן את חייו
ונאלץ לצאת משגרת החיים הנוחה שהתרגל אליה הוא אינו איש בריא, ברור שזמנו קצוב ואינו עושה הרבה להאריך את חייו. יש נחמה מסוימת בכך שעיסוקו משחרר אותו מהאבל על מות רעייתו ומהשעמום בהיותו עורך ספרותי בעיתון חסר חשיבות שיש לו מיעוט קוראים..
משהו בנימה אישית: אהבתי מאד את הספרים שלו הוא נולד בשנת 1943 ומת בשנת 2012 בגיל 69 חבל עליו וחבל שלא ימשיך לכתוב.
בכלל מותם של אומנים סופרים, משוררים, זמרים, יוצר אצלי כצרכן תרבות תחושה של סוג של אבל אישי. הם כבר לא יכתבו, ישירו, ישחקו, זו דרכו של עולם, אני מבין שזה כך. אבל זה עצוב...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
