אם להתייחס לחוויית קריאת הנעורים באוליבר טוויסט, שהפכה אצלך מיד, וגם נשתמרה בזכרונך, כך עולה מדברייך ומתיאורך, כהתנגשות חזיתית- ונוסף עליה תובנותייך לאחריה- בהתייחס אליהן, צריכה דומני להישאל השאלה המתבקשת - האם לא ברור, ובמיוחד לאור דברייך שניסחת כאן, שהיצירה הגדולה הזו, -ואגב, בדיוק כמו יצירותיו הגדולות המאוחרות- אינה אלא יצירה למבוגרים? כלומר לא, בשום צורה, לגיל הנעורים? (אין הכוונה שאינה יכולה להיקרא על ידי צעירות או צעירים מסוימים בצורה ראויה, אלא הנקודה היא בזה שהיצירה אינה מיועדת ואינה מכוונת, ולכן אינה מוגבלת- בצורתה ובלשונה ובנימתה, לקהל מהגיל הצעיר. היא לא נכתבה ככזו. ואל לה להישפט ככזו.). מדובר בסופר גדול, מהגדולים והעמוקים, מהשנונים והחריפים שהוציאה מתוכה אנגליה. הוא שמימיו לא הזכיר ולא רמז בהתייחסו אל מי מכתביו כאילו היה רומן לגיל הצעיר. (וכפי שאת מתארת בכנות, הוא גם אינו במיוחד מוצלח בתור שכזה.) זה פספוס כבד. עוצמתה של התווית המרושלת והמגושמת שדבקה בכוח רב לכתבים האלו, ולסופר הגדול הזה, אשר מייעדת, אותם ואותו, לנערות ולנערים- היא החמצה מיותרת, החוטאת ממש לכוונת המחבר, שחבל מאוד לצפות בה.
אכן. פורסמו כתבות שונות, רבות, על דמותה (כולל בעברית), ובהן ראיונות אישיים עמה (כולל בעברית. בידי המתרגם העברי, אלטרס) שנערכו (ומוסיפים להיערך), ללא יוצא מן הכלל, במסגרת מוקפדת ונוקשה של חליפת מכתבים בתיווכה של ההוצאה האיטלקית. אני מחשיב אותה מאוד. התחלתי לקרוא ביממה האחרונה את הראשון מבין שני הרומנים הנפוליטניים שתורגמו עד לרגע זה לעברית, מתוך הארבעה שבמקור, שפורסמו כבר במלואם באיטלקית. כמכלול, למיטב ידיעתי פורסמו חמישה רומנים שלה בתרגום עברי. השלכה אחת של האניגמטיות של זהותה- גילה, מינה (אע"פ שלחשוב עליה כזכר נראה לי מרחיק לכת, גם לאור תוכן ספריה), היא חוסר היכולת לשער מה עוד צפוי ממנה, מה עוד ניתן לצפות ממנה, מיצירותיה, באופן סביר.
שאלת דמותה של פרנטה היא דבר מרתק. ודומני שלא כפרט רכילותי גרידא, אלא בהמצאותו של השילוב מעורר הפליאה- בין העובדה שזהותה לא נתגלתה, וזאת חרף הצלחתה השיווקית הרבה המתקיימת בתוך מציאות חברתית שהפכה גלובלית- ובין העובדה הנוספת, המעידה הפעם, נדמה, לא מעט על רמתה של פרנטה- והיא, שמסתוריותה של דמותה, שאלת זהותה, שבלי ספק סיקרנה ומוסיפה לסקרן אנשים רבים- לא השתלטה כליל על יצירתה. היא לא מונעת הופעתם של עיונים שונים, מקצועיים ולא-מקצועיים, בכלים ספרותיים ובלעדיהם, בספריה. יצירתה עומדת. עומדת לה, ועומדת בפני עצמה. דומני שנתון זה, האחרון, הוא הצלחתה הכבירה של פרנטה, וכן ניתן לומר - הצלחתו של כל כותב פסבדונים.
מדוע שלאדם תהיה 'משמעות' כשלעצמו? מאחר והוא נתון טבעי, הרי שהוא חסר ייעוד ספציפי. במה ההומו-ספיינס נבדל מהשחף או מהסנאי או מהחמור או מהמקק או מהעץ והפרח? בזה שהוא מודע לרצונותיו, להכרעותיו, למעשיו. האדם יכול לתת משמעות לחייו, בכך שיעשה ויפעל ויחתור לקראת איזה דבר. ובמובן זה לא חשוב מהו הדבר - בין אם תהיה זו חתירה למימוש האידאל הדמוקרטי, ובין אם כתיבת יצירות אמנות ויצירות הגות, וכן אם תהיה זו החתירה להפוך לשחמטאי מצטיין, למתמטיקאי או לסוציולוג, לבעל עסק או למדען - בכך שהאדם תר, מחפש, שואף, מנסה, פועל- להגיע למשהו, לממש דבר מה, הוא מכוון לקראת משהו, החתירה עצמה- היא היא הדבר היחיד שיכול לעשות את חייו של אדם לבעלי משמעות. וזה דבר גדול מאוד. באופן אירוני- האדם המחפש משמעות הופך את חיפושה לתוכן חייו, ובכך מעניק להם משמעות.
חבל שאתה לא מדגים את דבריך עם מובאות מהספר. אני מאד מתרשם מהכתיבה שלך, אבל לא כל כך מבין למה אתה מתכוון. כלומר לאיזה חלק בספר לאיזו סצינה? כתבת בכלליות על הדמויות וכו' אבל הייתי שמח לקרוא קצת יותר בפרטות וספציפית על הספר ועל הרומן עצמו ולא על הדמויות ועל דוסטוייבסקי בכלל.
עוררת את סקרנותי. תודה.