אוסף הסיפורים הקצרים המבריק ביותר של המאה התשע-עשרה, ועבורי של כל הזמנים. סביב הקובץ המופלא הזה מבעבע רחש לא רגיל, לא מוכר, מתפקע דרכו מיצג השתוללות מזהיר של גאונות פרועה, לא סטנדרטית, מלאת ייחוד. השתוללות של שבירת מוסכמות וירידות מהשוליים, סטייה מהשביל לקול סערת תותחים, מטח יריות זועם ומשולל רסן של קליעים דקים ועבים נורים כאן מכל ולכל עבר, מספקים מופע התפוצצות נדיר של כישרון. גוגול - או כפי שהגדירו נאבוקוב כ׳משורר הפרוזה המוזר ביותר שיצא מרוסיה׳, וכ׳גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקרבה עד עצם היום הזה׳ - הגאון האוקראיני בן המאה התשע-עשרה, הבחור השדוף והכפוף גדוש המוזרות, נדמה לעיתים כעין תוצר כלאיים לא קונבנציונלי של מוזרות כבדה ודמיון מוטרף, של פחדים מסויטים וחרדות כבדות, של דעת חסרת יציבות, של בריאות מעורערעת ושל כישרון אלוהי מזוקק אחד שמעופף ממעל ונוחת בקול רעם. נדמה שהשילוב הקיצוני הזה באישיותו יוצאת הדופן של גוגול, הוליד לפרקים מחייו את הברק המלהיב והמזהיר ביותר שנוכח עולם הספרות לדעת. 'סיפורים פטרבורגיים' הוא מיצג נפלא של האלמנטים הגוגוליאניים, של המרכיבים העזים והמזוהים עם כתיבתו. הומור משובח ואירוניה פרועה מציצים בפטרבורג הגוגוליאנית מכל עמוד תאורה רעוע, מכל חור ביוב אפלולי מצחין ומכל שפם עבות של עובד קשה יום. עליבות ופאר מגיחים כאן לביקור, מבזיקים מהכיכרות הריקות ומבתי המרזח ההומים, מממשרדי העבודה ומחדר המיטות. אפשר לטעום את העיר, להריח אותה, לצחוק איתה לצחוק עליה, ולגעת - בכל אחד מהחמישה שבסיפורי הקובץ - בנפשות הכפופות והחלשות, מלאות העדינות והרוך, ולהסיט מהן המבט במפגן זעם סרקסטי אל הנפשות המכובדות והזקופות מלאות ההוד ההדר של העיר. ובכן, לא יכולים אנו לבקש לעצמנו - אלא אם נבחר להיות חצופים כפויי טובה ומטופשים חסרי תקנה ודעת - טיול מרהיב עין ומסעיר דעת בפטרבורג מזה הנערך בהדרכתו הפרועה, מעורערת הדעת ומלאת הקסם והברק של ניקולאי וסילייביץ' גוגול. צאו לטיול זה בערב נעים, בלילה קר, בלילה חם, עם אור שחר או סתם בתחנת רכבת מעופשת עם כוס בירה ביד שמאל. אבל צאו. אני יצאתי מספר פעמים במספר עונות השנה ובמספר חגי ישראל, ומה יש לומר! אירוע ראווה לשכל ולנפש. כמה כוכבי דירוג שרק אפשר.

״שום דבר לא קורה, אף אחד לא בא, אף אחד לא הולך, זה נורא!״ אסטרטגון, ׳מחכים לגודו׳. ולו נאסוף עצמנו בגפנו והפלג נפליגה במחוזות העבר וההווה, בין ארצות ותקופות העולם, ננוע בין תרבויות חשוכות ושפות אבודות, אחד כקפקא לא נמצא. פרנץ קפקא הוא דמות ייחודית ונבדלת בספרות העולמית, ולמעשה מדובר בדמות יוצאת דופן לכל אורכה של קשת האמנות. הפקיד הצ׳כי דובר הגרמנית, היהודי השדוף והבודד, איש הביטוח הלאומי בפראג של המאה העשרים, הצעיר שכולו רזון ופיקחון בעל תואר הדוקטור למשפטים, זה שעל אף רזונו נשא עמו את אחד הראשים עמוסי הסיוטים, רדופי הפחדים והמבריקים של כל הזמנים. קפקא ידוע כאדם שכיוון את כל מרצו וזמנו ומחשבתו אל הכתיבה. בהזדמנות אף טען שכל שיחה שאינה נסובה סביב ספרות ׳משעממת אותו עד מוות׳. אין באפשר למצוא חוויה דומה לקריאת כתביו של קפקא. ישנם סופרים גאונים שונים מקפקא, מבריקים ועמוקים בחוכמתם ובדרכם, הוא לא ראשון ולא אחרון הגאונים.אך אחד דומה לו, אחד שכותב כמוהו, אחד שעוטה על עצמו אפרוריות פקידותית צוננת ודקה ומיד, בלא שיעוות שריר תחת עיניו, תוקף דרך קיר זכוכית את בסיסם ויסודם הרגיש של העבות שבשכבות ההגנה שלנו, מרעיד את המבעיתים והמזוויעים שבסיוטים שלנו. כזה, אין וגם לא אחד. המשפט הוא סיפורו של יוזף ק. הפקיד האפור והאומלל שנקלע, נבוך בחולשתו וזערוריותו, אל בין זרועותיהם הכבירות והבלתי נגמרות של הביורוקרטיה והשלטון. האיש שבוקר רגיל אחד מתבשר על אשמתו ועל עמידתו למשפט על עוונו. לשווא מנסה ק. להבין מה המעשה שהביאו למצבו, שהעמידו למשפט. קפקא מצליח לזעזע ברומן הכביר הזה את קליפות הביטחון שאנו עומלים וטורחים בעליבותנו להעמיד בקרבנו. את זהותנו, מעמדנו, גודלנו, עמידתנו מול החברה, מול המדינה, מול השלטון. בתוך כל אלו אנו חיים, האם יש בידינו את האפשרות לא להיטמע ולהיטשטש כפופים בחולשתנו ובזערוריותנו, האם התפישה אותנו עומדים זקופים נוכחים בפני ההמון, בפני מנגנוני השלטון והפיקוח, מול מערכי האכיפה ובעלי השררה, האם כוחם של אלו לא נעוץ בכך שמדובר במראית עין בלבד. וזוהי כוחה של כתיבתו של קפקא, זוהי כוחה של כתיבה שיסודה צלילות, עשויה צירוף קר של בהירות ונהירות ובאותה העת עמימות מטרידה המפיצה ערפל שחור עבה סמיך ומטשטש. זהו כוחו של מפגש בין עט הפקיד עם יסודות הנפש. מעשה רקמה של זכוכית זכה ומתכת חלודה. קריאה בקפקא היא מפגן מרעיד אדמות של כל מה שנדמה היה בטון והתגלה כלא יותר מאשר עמוד חימר עלוב מפורר. יעשה לעצמו הטובה כל החושק במפגן כביר ונדיר של כישרון ויפתח כפיו לקבלת הנס הספרותי הזה.

דוסטויבסקי הוא הראשון עמו הייתי מבקש לפתוח את חלקי באתר הזה. מובן שההתיימרות שבניסיון להעמקת והקפת הרומן הזה במסגרת צרה בת עמוד מצריכה יהירות מסוימת, ומכאן שאנסה רק עד למיטב יכולותיי בעת הזו לשקף את רגשותיי וחוויותיי וראייתי אותו. דוסטויבסקי הוא עבורי פני הגאונות הספרותית. הוא הוא היוצר המלהיב והמסעיר ביותר בו פגשתי, הוא זה שיצירותיו במעל ליצירותיו של כל אחד אחר הלהיטו והבעירו וטלטלו וערבלו והפכו הנה והנה את מחשבתי ומחשבותיי, ואת נפשי וליבי צרבו. אין בנמצא, מבין שלל המוחות המבריקים והמזהירים שמפארים את שושלת האמנות בכלל והספרות בפרט במאות השנים האחרונות, חוקר נפש אנושית רם ונעלה יותר מדוסטויבסקי. מספר שנותיי כיום הוא עשרים, שש עשרה היה מספר שנותיי בעת בה כתבי דוסטויבסקי מצאו את כפות ידיי בראשונה. בארבע השנים המפרידות בין הפגישה הראשונה ההיא להווה, דוסטויבסקי הפך לחלק מחיי. דיוקנו מונח תלוי בגאון חרש לשמאלי, חוצה בהוד שניים ממדפי הספרים העמוסים והמבולגנים שמצדדיו. דיוקנו בן מאתיים השנים לערך, בו כפות ידיו מונחות משולבות זו בזו על ברכיו, הוא דיוקן הנפש. החטא ועונשו, שבגרסתו האותנטית נקרא ׳חטא ועונש׳, הוא ספר מיוחד. בעיניי זהו בכל זאת אינו הרומן הגדול והמורכב ביותר שלו, אך כמובן הוא גדול מאוד, מורכב מאוד ומופלא. ידוע שדוסטויבסקי עצמו שאף ברישומיו לקראת הכתיבה, לרומן שיחקור בדרכו שלו את מניעי הרצח. אני בוחר לראות את הספר הזה כמסע. סיפורו של רסקולניקוב, הסטודנט הפטרבורגי העני והנדכא, על שלל חרדותיו ופחדיו וחששותיו ודאגותיו וצערו ומצוקתו וחרפתו ועוניו וחוסר אוניו ובדידותו ורדיפתו כנגד אובדן דרכו, הוא מעל לכל דבר אחר סיפורה של הנפש. אוסף הדמויות ברומן מרהיב, ימצא בו כל מי שיפתח מגוון דמויות מבריקות ומזהירות ואצילות וחסודות ורחמניות וטובות לב ונפש, לצידן יעברו כפופות הנפשות העלובות והמורעבות מלאות החרפה והצער, אלו חסרות התקווה שהייאוש פילח את יצרן ותשוקתן, אלו שעורן הוא לא יותר מאשר הקליפה האחרונה לפני הכליון. המסע הזה, לכל הבוחר לצאת אליו, הינו מסע מכביד בתוך קשת רחבה וגדושת רגשות, כזו העשירה בעומקים ושיאים של הרגש. זהו מסע ארוך ומורכב, כמעט ונטול עצירות ביניים. דרכו רצופה עליות ומפלות, פיתולים והפיכות. הפלגה בין גלים גבוהים עוצמתיים ומפתיעים. כאלו שבאחת מסמאים העיניים ונדמים כמטביעים. זוהי כברת דרך לא יציבה בה במחי יד זרם המים צובר עוצמה בסערה, המפלס עולה ומגעו הרטוב והאיום של קו המים כורך את אורך זרועותיו הענפות סביב הגרון. כאן כבר תידרש עמידה על קצות הבהונות. רגעי מחנק ולהט לא זרים לרומן הזה, אך הוא נושא עמו גם התחייבות לתגמול, הוא נושא עמו הבטחה כבדת משקל ועמוסת עמודים של פסגה ספרותית ייחודית. תהיה זו איוולת לחלוף על פני הבטחה כזו מבלי לעצור. אין מספר רב של מפגשי קריאה אבסולוטים כמפגש זה. אין מספר רב של מפגשי קריאה מתגמלים כמפגש זה. אין מספר רב של מפגשי קריאה המסוגלים להתחרות במפגש המדובר כאן, אסתפק בהמלצתי לכל החפץ ורודף חכמה, לשלוח את היד הנבונה אל המדף ולשחות אל עומק המסע בעיניים בוערות.

הייתי פותח את הטקסט הזה בכך שמאז אותו ערב בו צירפתי עצמי לאתר סימניה, אתר שחשיבותו בעיניי מבורכת ולו בעבור זה שהוא משמש חדר נעים ונוח, זערורי ושקט, לומר דבר מה על יצירות גדולות כקטנות, אהובות יותר ופחות. יצירות אשר נושאות עמהן צבא מילים זעיר, צי סירות קטנות ומבוצרות פרושות מפרש, העוגנות במרכז החזה של הקורא והקוראת, יחד עם יצירות מן הסוג שנפלטות החוצה עוד בטרם טעמו את טעם הוושט. ובכן, הייתי פותח בכך שמאז העת ההיא, פצחתי בשורה של חוות דעת - עקב הזדמנותה הפתאומית והקצרה של תקופה חופשית - כולן היו אוהבות לספרים שאני אוהב מאוד ומעריך מאוד. למעשה, אני חושב שקיימת בחוות דעת אוהבת איזו עדנה שקטה, משהו מעין צעדת ליווי אחרונה ובוטחת. נגיעות פרידה אחרונות בחרטום הסירה הנעה הלאה, אנו נכנסים עוד טיפה אל עומק הים ומלווים את דפנותיה השחומות בכפות ידינו, כשאט אט דפנותיה מתחלפות בירכתיה ומליטוף כפות ידינו נותר רק מגען המתוח של קצות אצבעותינו, נעצור התקדמות דרכנו עם הופעת הקו המסמן את הגעת גובה פני המים אל מותנינו. נפרדים לשלום בעין בוחנת עד העגינה הבאה, כשלעיתים היא באה עלינו לטובה, ומאוד. ובכן, בכך הייתי פותח, בדיבור על עצמי, אלמלא הייתי ניגש לדון ברומן שגודלו האמנותי וייחודו הספרותי מופלאים דיים במידה שראוי יהיה שנשתוק אודותיהם. אך בכל זאת, לשם דיבור בעניינם התכנסתי והקפה שלי איבד עד נקודה זו רק את קומתו העליונה. מופלא היא מילת תיאור מעניינת. חשוב לומר פה דבר מעניין, קיים דבר מה מעייף בניסיון העיקש להכות בעיני הקוראים ובאוזני השומעים את דבר גדולת האמן הזה ואת דבר גדולת הרומן הזה. הרי כל אדם שהתוודע לו, ולפחות כזה שעיניו בראשו וסוג מסוים של דעת עוטפת את מצחו, ישמיע שוב ושוב את גודל הנס שנקרא נפשות מתות. חידושים לא יימצאו בחוות הדעת הזו, ובכלל יש בהם צורך? ניקולאי גוגול היה אדם מסובך מאד ומורכב מאד, במידה כזו ש'מוזר' הוא התואר השני בו יתאר אותו דרך קבע כל זה שישרבב את שמו בין לשונו, מיד לאחר שיצעק 'גאון'. והרי, בני אדם מוזרים אשר הגאונות היא להם כמרחק הכנרת מים המלח מצויים בכל פינה שנייה או שלישית (אבל זה כבר תלוי איזור!). גאונים קיימים גם הם במחוזות רבים, אך אמנם נמוכים מספרית באחוזם, כך שמוזרות היא בטח לא תואר תאום וכינוי נרדף לגאונות, ולהפך. מה לעשות, לא כל אישיות מוזרה ניתנת לניחום בכך שמידת-מה של גאונות ודאי מצויה אצלה, שאחרת לא הייתה מוזרה. אך במקרה הנידון כאן, צורפה בהלימת פטיש עזה, מנה הגונה של מוזרות פרועה לחלוטין, כזו שנעה הלוך ושוב, משוטטת בשוליים בגיחוך קולני ובצחקוק ארסי בין רגליהם ומבעד לגבם של האנשים. היא מושיטה ידיה בהיפוך. אבל, מעליו של מעיל המוזרות מתוח-האיברים הזה, נושבת סוערת סערת ברקים חסרת תקדים של כישרון, מופע מחשמל ומשולל כל רסן של עט חדה כחיצי ציידים המניעה את עצמה לבלתי דעת, מוכתבת על ידי קול לא נודע. פניות חדות ועליות ומורדות, עיקולים פתאומיים מבשרי פיתולים. מצפן הפניות והדרכים הנורמטיבי הוא כאן אביזר מיותר חסר כל תכלית. ובכל זאת, יש כאן עלילה, סיפורו של צ'יצ'יקוב הנוכל, מסעו השיטתי ברחבי האחוזות ובין בעליהן ברוסיה של המאה התשע עשרה, מסע לצורך קנייתן של זכויות האיכרים, רק כאלו שכבר מתו, לאף בעל אחוזה נבוך לא ברורה השאלה הפשוטה - מדוע? המסע הזה, הנסיעות העקלקלות והמופלאות בין האחוזות רחבות הידיים והמוכרות, בין האחוזות שכוחות-האל מן הקצה ההפוך של הדרך, בין שיחה בטלה של שני שיכורים ובין טעות מוזרה בדרכים, המסע הזה, ובזה ייחודו של גוגול, עשוי עטיפות בלתי נגמרות של הבחנות ירויות ומדודות. פגישות חברותיות שבשגרה ושיחות מכרים זניחות - פעם בין אדם לחברו, פעם בין איש לאשתו, פעם בין נוסע מרכבה לבין נהגו - הן כולן מוסטות ברגע אחד מבזיק לדרך עוקפת, לשוליים, לצורך ניתוח הסרה של העמדות פנים. מסע מרכבה צלול מראה, אשר כל כולו ניפוץ מגדלי שמירה ומגונני הגנה. מכונת יריות רצחנית של חשיפת ניואנסים חברתיים והגחכתם, זיהוי טפלות אנושית ומעשי טמטום, קריעה דקה ומלאת גיחוך אבסורדי וארסי של קליפות מבוצרות מעל פניהם - מעוררי הרחמים - של הדוברים. אל תטעו, כל זה עטוף שכבות הנאה ייחודיות. נגיעות הומור מזוככות ומזוקקות יובילו כאן לפרצי צחוק רבים ולחיוכי התפעלות, תבשיל עשוי פסקאות ועמודים. דף אחר דף, ביס אחר ביס, מופע הטפלות מחביא עמו את העיקר שבעיקרים. זו מהות האמנות הגוגוליאנית. גבוה מזה לא נוכל לטפס. מדובר באמת, במעשה ספרותי מעודן ומענג בצורה בלתי רגילה, אולי המענג ביותר שאני מכיר. בהתחשב בחייו הקצרים נטולי היציבות של המחבר, הרי שמופע פלאי כזה - גם אם תוכנן על ידיו להיות אחד מבין שלושה - הוא בבחינת נס. ובכלל, למה לנו להיות חזירים המחפשים ברחרוח נצחי עוד מאותו המשקה המשכר, כשעולם ומלואו מונח וממתין לנו בתוך המאות הספורות של דפי הרומן הזה. אז מה נותר לעשות, לעמוד שעון לאחור ו'להמליץ'? מי שקרא קרא ויודע, מי שקרא ולא יודע יקרא שוב ומי שלא קרא יעשה לעצמו הטובה ויקרא, מקווה למענו שעוד היום.

הייתי פותח את הטקסט הזה בכך שמאז אותו ערב בו צירפתי עצמי לאתר סימניה, אתר שחשיבותו בעיניי מבורכת ולו בעבור זה שהוא משמש חדר נעים ונוח, זערורי ושקט, לומר דבר מה על יצירות גדולות כקטנות, אהובות יותר ופחות. יצירות אשר נושאות עמהן צבא מילים זעיר, צי סירות קטנות ומבוצרות פרושות מפרש, העוגנות במרכז החזה של הקורא והקוראת, יחד עם יצירות מן הסוג שנפלטות החוצה עוד בטרם טעמו את טעם הוושט. ובכן, הייתי פותח בכך שמאז העת ההיא, פצחתי בשורה של חוות דעת - עקב הזדמנותה הפתאומית והקצרה של תקופה חופשית - כולן היו אוהבות לספרים שאני אוהב מאוד ומעריך מאוד. למעשה, אני חושב שקיימת בחוות דעת אוהבת איזו עדנה שקטה, משהו מעין צעדת ליווי אחרונה ובוטחת. נגיעות פרידה אחרונות בחרטום הסירה הנעה הלאה, אנו נכנסים עוד טיפה אל עומק הים ומלווים את דפנותיה השחומות בכפות ידינו, כשאט אט דפנותיה מתחלפות בירכתיה ומליטוף כפות ידינו נותר רק מגען המתוח של קצות אצבעותינו, נעצור התקדמות דרכנו עם הופעת הקו המסמן את הגעת גובה פני המים אל מותנינו. נפרדים לשלום בעין בוחנת עד העגינה הבאה, כשלעיתים היא באה עלינו לטובה, ומאוד. ובכן, בכך הייתי פותח, בדיבור על עצמי, אלמלא הייתי ניגש לדון ברומן שגודלו האמנותי וייחודו הספרותי מופלאים דיים במידה שראוי יהיה שנשתוק אודותיהם. אך בכל זאת, לשם דיבור בעניינם התכנסתי והקפה שלי איבד עד נקודה זו רק את קומתו העליונה. מופלא היא מילת תיאור מעניינת. חשוב לומר פה דבר מעניין, קיים דבר מה מעייף בניסיון העיקש להכות בעיני הקוראים ובאוזני השומעים את דבר גדולת האמן הזה ואת דבר גדולת הרומן הזה. הרי כל אדם שהתוודע לו, ולפחות כזה שעיניו בראשו וסוג מסוים של דעת עוטפת את מצחו, ישמיע שוב ושוב את גודל הנס שנקרא נפשות מתות. חידושים לא יימצאו בחוות הדעת הזו, ובכלל יש בהם צורך? ניקולאי גוגול היה אדם מסובך מאד ומורכב מאד, במידה כזו ש'מוזר' הוא התואר השני בו יתאר אותו דרך קבע כל זה שישרבב את שמו בין לשונו, מיד לאחר שיצעק 'גאון'. והרי, בני אדם מוזרים אשר הגאונות היא להם כמרחק הכנרת מים המלח מצויים בכל פינה שנייה או שלישית (אבל זה כבר תלוי איזור!). גאונים קיימים גם הם במחוזות רבים, אך אמנם נמוכים מספרית באחוזם, כך שמוזרות היא בטח לא תואר תאום וכינוי נרדף לגאונות, ולהפך. מה לעשות, לא כל אישיות מוזרה ניתנת לניחום בכך שמידת-מה של גאונות ודאי מצויה אצלה, שאחרת לא הייתה מוזרה. אך במקרה הנידון כאן, צורפה בהלימת פטיש עזה, מנה הגונה של מוזרות פרועה לחלוטין, כזו שנעה הלוך ושוב, משוטטת בשוליים בגיחוך קולני ובצחקוק ארסי בין רגליהם ומבעד לגבם של האנשים. היא מושיטה ידיה בהיפוך. אבל, מעליו של מעיל המוזרות מתוח-האיברים הזה, נושבת סוערת סערת ברקים חסרת תקדים של כישרון, מופע מחשמל ומשולל כל רסן של עט חדה כחיצי ציידים המניעה את עצמה לבלתי דעת, מוכתבת על ידי קול לא נודע. פניות חדות ועליות ומורדות, עיקולים פתאומיים מבשרי פיתולים. מצפן הפניות והדרכים הנורמטיבי הוא כאן אביזר מיותר חסר כל תכלית. ובכל זאת, יש כאן עלילה, סיפורו של צ'יצ'יקוב הנוכל, מסעו השיטתי ברחבי האחוזות ובין בעליהן ברוסיה של המאה התשע עשרה, מסע לצורך קנייתן של זכויות האיכרים, רק כאלו שכבר מתו, לאף בעל אחוזה נבוך לא ברורה השאלה הפשוטה - מדוע? המסע הזה, הנסיעות העקלקלות והמופלאות בין האחוזות רחבות הידיים והמוכרות, בין האחוזות שכוחות-האל מן הקצה ההפוך של הדרך, בין שיחה בטלה של שני שיכורים ובין טעות מוזרה בדרכים, המסע הזה, ובזה ייחודו של גוגול, עשוי עטיפות בלתי נגמרות של הבחנות ירויות ומדודות. פגישות חברותיות שבשגרה ושיחות מכרים זניחות - פעם בין אדם לחברו, פעם בין איש לאשתו, פעם בין נוסע מרכבה לבין נהגו - הן כולן מוסטות ברגע אחד מבזיק לדרך עוקפת, לשוליים, לצורך ניתוח הסרה של העמדות פנים. מסע מרכבה צלול מראה, אשר כל כולו ניפוץ מגדלי שמירה ומגונני הגנה. מכונת יריות רצחנית של חשיפת ניואנסים חברתיים והגחכתם, זיהוי טפלות אנושית ומעשי טמטום, קריעה דקה ומלאת גיחוך אבסורדי וארסי של קליפות מבוצרות מעל פניהם - מעוררי הרחמים - של הדוברים. אל תטעו, כל זה עטוף שכבות הנאה ייחודיות. נגיעות הומור מזוככות ומזוקקות יובילו כאן לפרצי צחוק רבים ולחיוכי התפעלות, תבשיל עשוי פסקאות ועמודים. דף אחר דף, ביס אחר ביס, מופע הטפלות מחביא עמו את העיקר שבעיקרים. זו מהות האמנות הגוגוליאנית. גבוה מזה לא נוכל לטפס. מדובר באמת, במעשה ספרותי מעודן ומענג בצורה בלתי רגילה, אולי המענג ביותר שאני מכיר. בהתחשב בחייו הקצרים נטולי היציבות של המחבר, הרי שמופע פלאי כזה - גם אם תוכנן על ידיו להיות אחד מבין שלושה - הוא בבחינת נס. ובכלל, למה לנו להיות חזירים המחפשים ברחרוח נצחי עוד מאותו המשקה המשכר, כשעולם ומלואו מונח וממתין לנו בתוך המאות הספורות של דפי הרומן הזה. אז מה נותר לעשות, לעמוד שעון לאחור ו'להמליץ'? מי שקרא קרא ויודע, מי שקרא ולא יודע יקרא שוב ומי שלא קרא יעשה לעצמו הטובה ויקרא, מקווה למענו שעוד היום.

שברי השמשות לא מתואמים בקצות זוויותיהם המשוננות, נפגשות על מנת להתחבר ונתקלות זו בזו באי חיבה. חוסר התאמה, היפוך מתמיד, לעיתים דקירה, לרגעים יאוש. אך רק לפעמים, רק מדי עת לעת, בין שברי ענן אפלים ומערפלי עיניים, בורקים נבטי שמחה ואושר מתוכו, זעירים הם כגדולים, רזים כמדושני עונג. בכרך מאגד הסיפורים והנובלות הגדול הזה של פלטונוב, טבועה בעקביות מתמדת, לרגעים בבוטות, תחושת היעדר הקו הישר, היעלם התאימות והסדר, הצחות והליטוש. שברים מעוקמים, מעוקלים, מפוזרים ברחובות השונים והמגוונים, באוויר ובכרכרות, בבתי המשפחות ובבקתות הכפרים, פה, כאן, הם מופיעים כפיסות חיים, שבריריות ודקיקות, עדינות כשבירות, אך לעיתים רזונם השדוף יהפוך בוטח. מבין הסיפורים - המתורגמים באמת נפלא - בלט בקרבי, הצמיח לו מקום של ייחוד בצדי תודעתי והתמקם לו שם לבטח, הסיפור הראשון סמיון, מטיח מכות רחבות ברגשותיו, בזעזועיו וברסיסי החיים העולים ממנו, דרכו, מעלה למעלה כאדים ממי רותחין. ציור החיים המנוונים בהיעדר, היעדר המציף כל פינה רגועה וכל חלקה סבירה, נמחצים במלקחי העוני של עבודת הכפיים הסיזיפית, הרמת ידי האלימות מידי האחים כלפי אחיהם, ושל הרחם היולדת שוב ושוב, ללא די, כשכאן, רגע לפני הקריסה הצפויה, ורגע לאחריה, נובט לפתע, מתוך לב האפלה השחרחרה, פלא של הומור, הבזק רגעי ומזוקק של צחוק מתגנב מן הלמטה. המרכיב הזה, המיוחד והייחודי כל-כך לאמן הגדול הזה, מופיע חזור ושוב, כבאריג מחוספס, בשאר סיפוריו ויצירותיו. שאר הסיפורים ממלאים הם גם כן, כמו בראשון, את הלב ואת השכל, אפופי קיפאון הם מאפילים ומערפלים, ומפשירים הם ברגעי חמלה זוהרים להרגיש, אך מנוונים למראה. זהו ספר מיוחד, מיוחד בזה שאין אני מכיר דבר הדומה לחורי ההצצה הפותחים שעריהם בפני הקורא כפי שנפתחים על ידי האמן הזה כאן, זרועים פה זרעי גאונות שאין הם מן הרגילים ואין הם מן המוכרים. לראש ולנפש עונג.