ביקורת ספרותית על המשפט מאת פרנץ קפקא
ספר מעולה

---

״שום דבר לא קורה, אף אחד לא בא, אף אחד לא הולך, זה נורא!״ אסטרטגון, ׳מחכים לגודו׳.


ולו נאסוף עצמנו בגפנו והפלג נפליגה במחוזות העבר וההווה, בין ארצות ותקופות העולם, ננוע בין תרבויות חשוכות ושפות אבודות, אחד כקפקא לא נמצא. פרנץ קפקא הוא דמות ייחודית ונבדלת בספרות העולמית, ולמעשה מדובר בדמות יוצאת דופן לכל אורכה של קשת האמנות. הפקיד הצ׳כי דובר הגרמנית, היהודי השדוף והבודד, איש הביטוח הלאומי בפראג של המאה העשרים, הצעיר שכולו רזון ופיקחון בעל תואר הדוקטור למשפטים, זה שעל אף רזונו נשא עמו את אחד הראשים עמוסי הסיוטים, רדופי הפחדים והמבריקים של כל הזמנים. קפקא ידוע כאדם שכיוון את כל מרצו וזמנו ומחשבתו אל הכתיבה. בהזדמנות אף טען שכל שיחה שאינה נסובה סביב ספרות ׳משעממת אותו עד מוות׳.

אין באפשר למצוא חוויה דומה לקריאת כתביו של קפקא. ישנם סופרים גאונים שונים מקפקא, מבריקים ועמוקים בחוכמתם ובדרכם, הוא לא ראשון ולא אחרון הגאונים.אך אחד דומה לו, אחד שכותב כמוהו, אחד שעוטה על עצמו אפרוריות פקידותית צוננת ודקה ומיד, בלא שיעוות שריר תחת עיניו, תוקף דרך קיר זכוכית את בסיסם ויסודם הרגיש של העבות שבשכבות ההגנה שלנו, מרעיד את המבעיתים והמזוויעים שבסיוטים שלנו. כזה, אין וגם לא אחד.

המשפט הוא סיפורו של יוזף ק. הפקיד האפור והאומלל שנקלע, נבוך בחולשתו וזערוריותו, אל בין זרועותיהם הכבירות והבלתי נגמרות של הביורוקרטיה והשלטון. האיש שבוקר רגיל אחד מתבשר על אשמתו ועל עמידתו למשפט על עוונו. לשווא מנסה ק. להבין מה המעשה שהביאו למצבו, שהעמידו למשפט.

קפקא מצליח לזעזע ברומן הכביר הזה את קליפות הביטחון שאנו עומלים וטורחים בעליבותנו להעמיד בקרבנו. את זהותנו, מעמדנו, גודלנו, עמידתנו מול החברה, מול המדינה, מול השלטון. בתוך כל אלו אנו חיים, האם יש בידינו את האפשרות לא להיטמע ולהיטשטש כפופים בחולשתנו ובזערוריותנו, האם התפישה אותנו עומדים זקופים נוכחים בפני ההמון, בפני מנגנוני השלטון והפיקוח, מול מערכי האכיפה ובעלי השררה, האם כוחם של אלו לא נעוץ בכך שמדובר במראית עין בלבד.

וזוהי כוחה של כתיבתו של קפקא, זוהי כוחה של כתיבה שיסודה צלילות, עשויה צירוף קר של בהירות ונהירות ובאותה העת עמימות מטרידה המפיצה ערפל שחור עבה סמיך ומטשטש. זהו כוחו של מפגש בין עט הפקיד עם יסודות הנפש. מעשה רקמה של זכוכית זכה ומתכת חלודה. קריאה בקפקא היא מפגן מרעיד אדמות של כל מה שנדמה היה בטון והתגלה כלא יותר מאשר עמוד חימר עלוב מפורר.

יעשה לעצמו הטובה כל החושק במפגן כביר ונדיר של כישרון ויפתח כפיו לקבלת הנס הספרותי הזה.

» ביקורות נוספות של Voomer
» ביקורות נוספות על המשפט