אחרי תהליך ארוך מאוד של בירורים והסקת מסקנות הגעתי אתמול בערב למסקנה שיש לי יותר מדי זמן פנוי, ולא מתחשק לי להכין שיעורים. במינוח המקצועי, ממש ממש שיעמם לי. אז עמדתי מול כוננית הספרים הענקית שלנו וחיפשתי ספר שעוד לא קראתי, כי יש כאלה בבית. קראתי את "הסיפור שאינו נגמר" ממש מזמן, כשהייתי קטנה (ובעיקר ראיתי את הסרט), וחשבתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שוב וגם לכתוב עליו ביקורת. קודם כל, אני שמחה מאוד לבשר לכם שגם אחרי שנים זה עדיין ספר הפנטזיה הכי טוב שאי פעם קראתי. אני רצינית לגמרי. זו פנטזיה טהורה במלוא מובן המילה. הספר הזה גם מגשים את המשאלות הכי סודיות שלי כילדה וכקוראת. בסטיאן הוא ילד שמנמן ולא מקובל, אף אחד לא ממש שם עליו, לרבות אביו, והוא נאלץ לברוח בתדירות גבוהה מחבורת בריונים. באחד מהמרדפים הללו הוא נמלט לחנות ספרים ומוצא שם ספר עתיק, אותו הוא גונב (אי אפשר לא להזדהות איתו, באמת. נכון שכל הסיפור שאינו נגמר מתחיל בעצם מגניבה, אבל לא נורא, תסלחו לילד המסכן.) ומתחיל לקרוא בבית הספר (בעליית הגג של בית הספר, ליד השלד שבו השתמשו פעם לשיעורי מדעים - ואולי לא?). למדנו לא מזמן בספרות על סיפור מסגרת. למדנו שסיפור מסגרת הוא סיפור שנועד להסביר מדוע הסיפור הפנימי מסופר, ושבינו לבין הסיפור הפנימי יש קשר של סיבה ותוצאה. הספר הזה מתחיל כדוגמה מעולה לסיפור מהסוג שכולל מסגרת, אבל בהמשך הגבולות מיטשטשים עד כדי כך שכבר לא ברור היכן מתחילה פנטזיה ואיפה עולמו של בסטיאן. הספר הזה הוא ספר פנטזיה, אבל יש בו מסרים חשובים על העולם ה"אמיתי", אם קיים כזה דבר בכלל - הרי לפנטזיה אין גבולות. בתור התחלה, זה סיפור התבגרות ומסע, שמראה איך בסטיאן מתגבר על הפחדים שלו, מוצא חברי אמת ומצליח להפוך לנער, כולל כל הטעויות שבדרך. שנית, זה סיפור על משאלות ועל כוחם של רצונות. פנטזיה בנויה ממשאלות בני האדם, מחלומות שעבר זמנם - הסכימו איתי שזו מחשבה עצובה ומעודדת בו זמנית, שכל המשאלות שלנו מתגשמות בפנטזיה, אבל כמעט אף פעם לא פה. שלישית, זה שיר הלל לדמיון ולאדם בעל היכולת הייחודית להאמין, ללא ספק וללא פקפוק, באגדות. זו קריאת התפעלות מהדמיון העשיר שיכול לברוא עולמות ולהשמיד אותם במהלך שיעור משעמם אחד. רביעית, זה סיפור על מה שקורה לאנשים המחזיקים בכוח זמן רב מדי. מתישהו במהלך הספר חייבים, פשוט חייבים, להעיף לבסטיאן סטירה מצלצלת. ומותר לי, אני בת 14 והוא רק בן 11. מה אכפת לי שיש לו את אוריון, אני לא פנטסטית. חמישית, זה סיפור על סופים. במהלך הספר מופיעים לא פעם סיפורי משנה שלא מסתיימים אלא באמירה "אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.", זהו באמת סיפור שלא נגמר. זה סיפור על מחזורים שנשלמים ומיד מתחילים מחדש, על סופים שהם התחלות חדשות ולא יותר. שוב, במהלך קריאת הספר הזה הרגשתי כמו ילדה קטנה. זו הייתה הרגשה מופלאה. כבר מזמן לא נשאבתי ככה לספר פנטזיה, מזמן לא ראיתי את הסיפור בעיניים כל כך בבירור. מזמן לא נהניתי כל כך לדמיין שלי בעצם קוראים להציל את פנטזיה, והפעם תורי שלי להעניק שם לקיסרית הילדותית ולפגוש אותה בפעם האחת והיחידה. ובכלל, האם זו לא הפנטזיה של כל קורא מיומן, לקחת חלק בסיפור שאותו הוא קורא? לשמוע שדווקא לו זקוקים כדי להציל את העולם, לא פחות ולא יותר? עבורי, ספרים היו ותמיד יהיו מקום מפלט מהמציאות, טובה ככל שתהיה. כבר יצא לי להתהלך במסדרונות הוגוורטס, לשלוט בחדר הבקרה בקפיטול, כבר ראיתי את קטסה ופו במסעם בשבע הממלכות, ואפילו הייתי חניכה במחנה החצויים: כל סיפור פנטזיה טוב, כמו שנטען בסוף הספר, הוא בעצם סיפור שאינו נגמר. כמו שאמרתי בהתחלה, גם אחרי שנים של קריאה, זה עדיין אחד הספרים הכי טובים שקראתי, וספר הפנטזיה הכי טוב. ואולי בעצם זו לא פנטזיה, אלא הערבוב שלה במציאות? מי שלא מאמין בפנטזיות, בדמיון, בבקשה שירים יד. מי שלא חלם פעם בהקיץ בשיעור, בבקשה שירים יד. רואים? פנטזיה אולי אינה ממלכה פיזית עבורנו (מעטים הם אלה שביקרו בפנטזיה וחזרו, כמו בסטיאן), אבל היא קיימת במחשבותינו לא פחות מאשר בספרים. ועכשיו, בבקשה מכם, לכו לקרוא.

אהה, לא משהו. קיבלתי אותו במתנה וקראתי, אבל העלילה יכלה להיות כתובה בצורה יותר טובה, ויכלה להיות הרבה יותר מרתקת. גם כעיקרון הספר מאוד שטחי, וטוב בעיקר בשביל להעביר את הזמן בכיף, לא יותר. אל תצפו ליותר מדי מהספר הזה, כי הוא לא מדהים, הוא לא נפלא, הוא בסדר. שלושה כוכבים יספיקו בהחלט.

רציתם פעם להיראות משכילים, אנשי החברה והעולם הגדול, להיות בעלי ידע כללי רחב ולהיחשב לחכמים, אבל בלי להתאמץ יותר מדי? אתם צריכים לשמר את המעמד והתדמית של יודעי כל, אבל מעדיפים לא לטרוח? אם כן, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם. ראשית כל, זו מהדורה מיוחדת ב"פורמט נוח לקריאה", שאם אני לא טועה השוני היחיד בינו לבין המהדורה הרגילה (שגם קראתי) הוא שמידות הספר קצת שונות, כך שהוא מעט צר וגבוה יותר מהרגיל. המשמעות מבחינתי היא שיותר קל לקחת אותו בתיק ולשלוף במהירות, כשצריך להיראות חכמה. שנית, הוא נחשב לקלאסיקה. התייחסות נוספת למעמד זה בהמשך הביקורת. ידוע שמי שקורא קלאסיקות הוא בהכרח בעל טעם טוב ומשובח, המעניק מקום של כבוד גם לספרים ישנים. שלישית, הוא לא ארוך מאוד, כך שקל לקרוא אותו ולא צריך לדלג על עמודים או לקרוא קלקלנים באינטרנט ותקצירים כדי לדעת על מה מדובר (היי, אל תסתכלו עליי ככה: א. אני מכורה לקלקלנים, וב. באמת קראתי את הספר הזה, שלא יהיה לכם ספק.). אז אם כבר שכנעתי אתכם ואתם רצים לקרוא את הספר, חכו שנייה לביקורת האמיתית. הספר הזה נחשב לקלאסיקה ויש הרבה מאוד אנשים שמעריכים אותו, לכן אני כותבת את דעתי בזהירות רבה. קראתי את הספר הזה פעם אחת שלמה, ועוד קטעים אהובים (סטייה פרטית). לא הבנתי על מה כל המהומה ומה כל כך מיוחד בספר הזה, אז כמו כל חרשנית אוהבת ספרים טובה הלכתי לדבר עם אמא שלי על זה, והיא הפנתה אותי למורה לספרות שלי (הספר הזה מופיע לפעמים בבחינת הבגרות בספרות). המורה שלי לספרות אמרה שיש בספר מוטיבים חבויים שמתגלים רק בקריאה שנייה ושלישית. לא קראתי בצורה מעמיקה את הספר עוד פעם, אבל בהחלט יש לי מה להגיד עליו. מה בדיוק זיעזע את העולם כל כך בספר הזה? מה גרם לגל הדף והלם כל כך גדול, שהספר הפך לקלאסיקה? יש לנו כאן בחור צעיר שחושב שהעולם כולו הוא זיוף, וכל מילה שנייה שלו היא הטייה של "מחורבן". האם השימוש החופשי במילה "מחורבן" והטיותיה והשפה הבוטה הוא זה שפקח לעולם את העיניים? ואם כל כך הרבה דברים הם זיוף, למה הספר הזה הוא לא ספר מזויף לחלוטין שסה"כ מתפלסף על משהו? אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתחרטת שקראתי את הספר הזה, ואני חושבת שמתוקף היותו קלאסיקה צריך לפחות להקדיש לו את הזמן, ולו כדי להכיר משהו מתרבות העולם (ולא, הפעם אני לא סרקסטית. היי אלון ויעל!). גם לי קרה שישבתי בהצגה, וראיתי סצנה שחשבתי שהיא מרגשת, והעיניים שלי דמעו, אבל החלק האחורי של המוח שלי, שלדעתי הוא זה שאחראי על ריאליות וסרקזם, אמר: "הסצנה הזו תפורה אחד-לאחד כדי לגרום לך להתרגש. את באמת נופלת למלכודת הזו?". עובדה שחשבתי את זה, אבל זה היה (לדעתי) כדי להתנתק מהסצנה שריגשה אותי מדי, ובכל זאת בכיתי. נראה לי שגם הולדן, גיבור הספר, סובל מאותם תסמינים, רק בלי הבכי. יצאתי באמצע הביקורת לדבר עם אמא שלי, והיא אמרה שאולי לא כדאי לי לכתוב ביקורת אם אני בעצמי הרגשתי שפיספסתי משהו. אמרתי לה שאולי היא צודקת, אבל יש לי ביקורת מנוסחת בראש. אני חושבת שכן יש בספר הזה משהו, שלהולדן בהחלט יש מה להגיד ("להגיד", הצחקת אותי, מילים. לצעוק!) לעולם. אני חושבת שהולדן ימשיך לצעוק את הנקודות האלו למחשבה גם בעוד 100 שנים, בשפת מתבגרים שלא קשה להבין, עם רעיונות שנדחפים לשכל ופשוט לא יוצאים. הולדן אולי לא חף מפגמים, אבל מי מאיתנו מושלם? הספר הזה פשוט לא מתבייש במה שהוא, והנער הולדן פשוט בא ומעמיד לכם מראה עם פילטר זיוף, כזה שצובע כל דבר מזויף באדום (למה אני משתמשת כל כך הרבה בדימוי הזה בביקורות האחרונות שלי??), מול הפנים. בשביל הולדן, התמונה אדומה כמעט לחלוטין. עד כמה אתם חושבים שהמציאות שלנו אדומה? הולדן הוא בהחלט דמות מעניינת ולא שגרתית, גם בשפתו וגם במעשיו. אני לא ממש יודעת מה לכתוב עליו, אבל יש לי תחושה שאם הייתי פוגשת אותו או שהייתי אויבת שלו או שהייתי חברה מאוד טובה שלו. כמו שהבנתם, בתור דמות אני מאוד מחבבת אותו ואת המחשבה הצלולה שלו, הזווית הזו שממנה הוא רואה את העולם. בלי כל הזבל הזה שמנסים למכור לנו. ואתם יודעים מה עוד מצא חן בעיניי? הוא לא מתפלסף. הוא לא מברבר בשפה גבוהה. את מה שהוא רוצה להגיד הוא אומר בגובה העיניים, ובבוטות. לסיכום, לדעתי הספר הזה בהחלט שווה קריאה אבל אולי בגיל יותר מבוגר משלי כרגע (13). אני אחזור לספר הזה ואנסה להבין, ועם כל הרעל ששפכתי עליו בביקורת הזו הוא בהחלט חרות היטב בזכרוני. יש לי תחושה שהוא יהיה אחד הספרים החביבים עליי, ואני חושדת שהולדן הוא מחונן בהסוואה.

רציתם פעם להיראות משכילים, אנשי החברה והעולם הגדול, להיות בעלי ידע כללי רחב ולהיחשב לחכמים, אבל בלי להתאמץ יותר מדי? אתם צריכים לשמר את המעמד והתדמית של יודעי כל, אבל מעדיפים לא לטרוח? אם כן, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם. ראשית כל, זו מהדורה מיוחדת ב"פורמט נוח לקריאה", שאם אני לא טועה השוני היחיד בינו לבין המהדורה הרגילה (שגם קראתי) הוא שמידות הספר קצת שונות, כך שהוא מעט צר וגבוה יותר מהרגיל. המשמעות מבחינתי היא שיותר קל לקחת אותו בתיק ולשלוף במהירות, כשצריך להיראות חכמה. שנית, הוא נחשב לקלאסיקה. התייחסות נוספת למעמד זה בהמשך הביקורת. ידוע שמי שקורא קלאסיקות הוא בהכרח בעל טעם טוב ומשובח, המעניק מקום של כבוד גם לספרים ישנים. שלישית, הוא לא ארוך מאוד, כך שקל לקרוא אותו ולא צריך לדלג על עמודים או לקרוא קלקלנים באינטרנט ותקצירים כדי לדעת על מה מדובר (היי, אל תסתכלו עליי ככה: א. אני מכורה לקלקלנים, וב. באמת קראתי את הספר הזה, שלא יהיה לכם ספק.). אז אם כבר שכנעתי אתכם ואתם רצים לקרוא את הספר, חכו שנייה לביקורת האמיתית. הספר הזה נחשב לקלאסיקה ויש הרבה מאוד אנשים שמעריכים אותו, לכן אני כותבת את דעתי בזהירות רבה. קראתי את הספר הזה פעם אחת שלמה, ועוד קטעים אהובים (סטייה פרטית). לא הבנתי על מה כל המהומה ומה כל כך מיוחד בספר הזה, אז כמו כל חרשנית אוהבת ספרים טובה הלכתי לדבר עם אמא שלי על זה, והיא הפנתה אותי למורה לספרות שלי (הספר הזה מופיע לפעמים בבחינת הבגרות בספרות). המורה שלי לספרות אמרה שיש בספר מוטיבים חבויים שמתגלים רק בקריאה שנייה ושלישית. לא קראתי בצורה מעמיקה את הספר עוד פעם, אבל בהחלט יש לי מה להגיד עליו. מה בדיוק זיעזע את העולם כל כך בספר הזה? מה גרם לגל הדף והלם כל כך גדול, שהספר הפך לקלאסיקה? יש לנו כאן בחור צעיר שחושב שהעולם כולו הוא זיוף, וכל מילה שנייה שלו היא הטייה של "מחורבן". האם השימוש החופשי במילה "מחורבן" והטיותיה והשפה הבוטה הוא זה שפקח לעולם את העיניים? ואם כל כך הרבה דברים הם זיוף, למה הספר הזה הוא לא ספר מזויף לחלוטין שסה"כ מתפלסף על משהו? אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתחרטת שקראתי את הספר הזה, ואני חושבת שמתוקף היותו קלאסיקה צריך לפחות להקדיש לו את הזמן, ולו כדי להכיר משהו מתרבות העולם (ולא, הפעם אני לא סרקסטית. היי אלון ויעל!). גם לי קרה שישבתי בהצגה, וראיתי סצנה שחשבתי שהיא מרגשת, והעיניים שלי דמעו, אבל החלק האחורי של המוח שלי, שלדעתי הוא זה שאחראי על ריאליות וסרקזם, אמר: "הסצנה הזו תפורה אחד-לאחד כדי לגרום לך להתרגש. את באמת נופלת למלכודת הזו?". עובדה שחשבתי את זה, אבל זה היה (לדעתי) כדי להתנתק מהסצנה שריגשה אותי מדי, ובכל זאת בכיתי. נראה לי שגם הולדן, גיבור הספר, סובל מאותם תסמינים, רק בלי הבכי. יצאתי באמצע הביקורת לדבר עם אמא שלי, והיא אמרה שאולי לא כדאי לי לכתוב ביקורת אם אני בעצמי הרגשתי שפיספסתי משהו. אמרתי לה שאולי היא צודקת, אבל יש לי ביקורת מנוסחת בראש. אני חושבת שכן יש בספר הזה משהו, שלהולדן בהחלט יש מה להגיד ("להגיד", הצחקת אותי, מילים. לצעוק!) לעולם. אני חושבת שהולדן ימשיך לצעוק את הנקודות האלו למחשבה גם בעוד 100 שנים, בשפת מתבגרים שלא קשה להבין, עם רעיונות שנדחפים לשכל ופשוט לא יוצאים. הולדן אולי לא חף מפגמים, אבל מי מאיתנו מושלם? הספר הזה פשוט לא מתבייש במה שהוא, והנער הולדן פשוט בא ומעמיד לכם מראה עם פילטר זיוף, כזה שצובע כל דבר מזויף באדום (למה אני משתמשת כל כך הרבה בדימוי הזה בביקורות האחרונות שלי??), מול הפנים. בשביל הולדן, התמונה אדומה כמעט לחלוטין. עד כמה אתם חושבים שהמציאות שלנו אדומה? הולדן הוא בהחלט דמות מעניינת ולא שגרתית, גם בשפתו וגם במעשיו. אני לא ממש יודעת מה לכתוב עליו, אבל יש לי תחושה שאם הייתי פוגשת אותו או שהייתי אויבת שלו או שהייתי חברה מאוד טובה שלו. כמו שהבנתם, בתור דמות אני מאוד מחבבת אותו ואת המחשבה הצלולה שלו, הזווית הזו שממנה הוא רואה את העולם. בלי כל הזבל הזה שמנסים למכור לנו. ואתם יודעים מה עוד מצא חן בעיניי? הוא לא מתפלסף. הוא לא מברבר בשפה גבוהה. את מה שהוא רוצה להגיד הוא אומר בגובה העיניים, ובבוטות. לסיכום, לדעתי הספר הזה בהחלט שווה קריאה אבל אולי בגיל יותר מבוגר משלי כרגע (13). אני אחזור לספר הזה ואנסה להבין, ועם כל הרעל ששפכתי עליו בביקורת הזו הוא בהחלט חרות היטב בזכרוני. יש לי תחושה שהוא יהיה אחד הספרים החביבים עליי, ואני חושדת שהולדן הוא מחונן בהסוואה.

הממ. אני חושבת שלא קל למצוא ספרים מסוג זה בזמננו, והספר הזה מיוחד. הדבר היחיד שפוגע בו הוא העובדה הפשוטה שהוא לא מצליח להשיג הזדהות מספקת מצד הקורא. איכשהו, משהו חסר בו, והוא לא מסוג הספרים שמדביקים אותי למיטה ולא נותנים לי לקום עד שאני גומרת. הסיבה פשוטה: שיטת "והיית אך שמח" לא עובדת! יש כל כך מעט אנשים שמסוגלים להיות תמיד שמחים, שלספר פשוט אין קהל. אולי שותפה להרגשה הזאת שלי גם ההשוואה חסרת התועלת ל"אסופית". בכל אופן, ארבעה כוכבים כי: התרגום נפלא, הכתיבה הנהדרת שורדת, ובכל זאת משהו בפוליאנה שובה לב.

אני ואגאטה כריסטי יושבות בבית קפה. אני יודעת שזה לא מציאותי ובלתי אפשרי, אבל תזרמו איתי. בעודי שותה את קפה האספרסו שלי והיא שותה את תה הארל גריי שלה, אני מספרת לה מה דעתי על הספר שלה "המרגלת היפה" (באנגלית משובחת שעוד תגיע לפי כשאמשיך בלימודי האנגלית שלי): "שמעי, אגאטה. הספר שלך טוב, אבל מסובך." היא בוחשת את הארל גריי שלה בפעם השלישית ומביטה בי בשעשוע. "נו, למה ציפית מרומן ריגול? לתעלומה פתורה של ספרי ילדים?" אני מגחכת במבוכה, אבל ממשיכה לעמוד על שלי: "לא, אבל לא הצלחתי למצוא את הידיים ואת הרגליים בסיפור הזה. כיף לקרוא אותו, אבל לפעמים אני לא מצליחה לעקוב." "המטרה שלי היא שלא תצליחי לעקוב. זה יוצר עניין בקרב הקורא. זה מושך אותו לנסות ולגלות מי האשם, מי הרוצח." "את מפזרת רמזים מתוחכמים בספר בנוגע לפתרון התעלומה." אני אומרת, כיוון שאחרי שקראתי את הספר בפעם הראשונה, עיינתי בו שנית ומצאתי רמזים מתוחכמים. "לא שהצלחתי להבין אותם, אבל טובי קוראי סיפורי הריגול, שכבר יש להם ידע כללי רחב בנושא ריגול ספרותי, כנראה יצליחו." הפעם היא ממש צוחקת. "אני משתדלת לא לרמוז יותר מדי." "כבר מאוסף הסיפורים שלך שקראתי הבנתי שלא כדאי לנחש מי הרוצח. כי בסוף אני תמיד טועה." היא מביטה בי במבט רציני, ואומרת בחיוך קל: "טוב, במקרה שלנו באמת היה קשה לנחש. במי חשדת?" אני מטילה צנזורה על המשך השיחה, מחמת ספויילרים הכתיבה נפסקת לכמה רגעים... -----------הופסקה הצנזורה, אין ספויילרים יותר--------- "בואי נדבר על הילארי, המרגלת היפה שלך. בחורה כשרונית, יפהפיה ובעלת נטיות אובדניות." "הגדרת אותה טוב מאוד, ובתמציתיות רבה." "השירות החשאי למעשה מציע לה דרך למות בכבוד." "כן. זו התחלה טובה לסיפור." היא עונה לי, ומזמינה עוד ספל תה ארל גריי . אני מזמינה כוס מיץ תפוזים סחוט במקום. "ישראלי מאוד." היא מעירה. "טוב, ולעניין שלנו: כל העלילה רקומה סביב גרעין אחר, והרצון להתאבד של הילארי הוא לא העיקר. ובנוסף, היא מתגלה כשחקנית מעולה." "נכון. כיום אני חושבת שהילארי היא דמות מאוד דרמטית." "כן, את צודקת. אבל למרות הכל נהניתי מהספר שלך." "טוב, אני שמחה שנהנית. היה נעים לשוחח עמך." היא אומרת ומזמינה חשבון. יחד עם העוגיות שהזמינה כדי לטבול בתה והמשקאות, השיחה שלנו לא יקרה במיוחד.