ביקורת ספרותית על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204 מאת ג'.ד. סלינג'ר

---

רציתם פעם להיראות משכילים, אנשי החברה והעולם הגדול, להיות בעלי ידע כללי רחב ולהיחשב לחכמים, אבל בלי להתאמץ יותר מדי? אתם צריכים לשמר את המעמד והתדמית של יודעי כל, אבל מעדיפים לא לטרוח? אם כן, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם.
ראשית כל, זו מהדורה מיוחדת ב"פורמט נוח לקריאה", שאם אני לא טועה השוני היחיד בינו לבין המהדורה הרגילה (שגם קראתי) הוא שמידות הספר קצת שונות, כך שהוא מעט צר וגבוה יותר מהרגיל. המשמעות מבחינתי היא שיותר קל לקחת אותו בתיק ולשלוף במהירות, כשצריך להיראות חכמה.
שנית, הוא נחשב לקלאסיקה. התייחסות נוספת למעמד זה בהמשך הביקורת. ידוע שמי שקורא קלאסיקות הוא בהכרח בעל טעם טוב ומשובח, המעניק מקום של כבוד גם לספרים ישנים.
שלישית, הוא לא ארוך מאוד, כך שקל לקרוא אותו ולא צריך לדלג על עמודים או לקרוא קלקלנים באינטרנט ותקצירים כדי לדעת על מה מדובר (היי, אל תסתכלו עליי ככה: א. אני מכורה לקלקלנים, וב. באמת קראתי את הספר הזה, שלא יהיה לכם ספק.).

אז אם כבר שכנעתי אתכם ואתם רצים לקרוא את הספר, חכו שנייה לביקורת האמיתית.
הספר הזה נחשב לקלאסיקה ויש הרבה מאוד אנשים שמעריכים אותו, לכן אני כותבת את דעתי בזהירות רבה.
קראתי את הספר הזה פעם אחת שלמה, ועוד קטעים אהובים (סטייה פרטית). לא הבנתי על מה כל המהומה ומה כל כך מיוחד בספר הזה, אז כמו כל חרשנית אוהבת ספרים טובה הלכתי לדבר עם אמא שלי על זה, והיא הפנתה אותי למורה לספרות שלי (הספר הזה מופיע לפעמים בבחינת הבגרות בספרות). המורה שלי לספרות אמרה שיש בספר מוטיבים חבויים שמתגלים רק בקריאה שנייה ושלישית.
לא קראתי בצורה מעמיקה את הספר עוד פעם, אבל בהחלט יש לי מה להגיד עליו.
מה בדיוק זיעזע את העולם כל כך בספר הזה? מה גרם לגל הדף והלם כל כך גדול, שהספר הפך לקלאסיקה?
יש לנו כאן בחור צעיר שחושב שהעולם כולו הוא זיוף, וכל מילה שנייה שלו היא הטייה של "מחורבן". האם השימוש החופשי במילה "מחורבן" והטיותיה והשפה הבוטה הוא זה שפקח לעולם את העיניים? ואם כל כך הרבה דברים הם זיוף, למה הספר הזה הוא לא ספר מזויף לחלוטין שסה"כ מתפלסף על משהו?

אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתחרטת שקראתי את הספר הזה, ואני חושבת שמתוקף היותו קלאסיקה צריך לפחות להקדיש לו את הזמן, ולו כדי להכיר משהו מתרבות העולם (ולא, הפעם אני לא סרקסטית. היי אלון ויעל!).
גם לי קרה שישבתי בהצגה, וראיתי סצנה שחשבתי שהיא מרגשת, והעיניים שלי דמעו, אבל החלק האחורי של המוח שלי, שלדעתי הוא זה שאחראי על ריאליות וסרקזם, אמר: "הסצנה הזו תפורה אחד-לאחד כדי לגרום לך להתרגש. את באמת נופלת למלכודת הזו?".
עובדה שחשבתי את זה, אבל זה היה (לדעתי) כדי להתנתק מהסצנה שריגשה אותי מדי, ובכל זאת בכיתי. נראה לי שגם הולדן, גיבור הספר, סובל מאותם תסמינים, רק בלי הבכי.

יצאתי באמצע הביקורת לדבר עם אמא שלי, והיא אמרה שאולי לא כדאי לי לכתוב ביקורת אם אני בעצמי הרגשתי שפיספסתי משהו. אמרתי לה שאולי היא צודקת, אבל יש לי ביקורת מנוסחת בראש.

אני חושבת שכן יש בספר הזה משהו, שלהולדן בהחלט יש מה להגיד ("להגיד", הצחקת אותי, מילים. לצעוק!) לעולם. אני חושבת שהולדן ימשיך לצעוק את הנקודות האלו למחשבה גם בעוד 100 שנים, בשפת מתבגרים שלא קשה להבין, עם רעיונות שנדחפים לשכל ופשוט לא יוצאים. הולדן אולי לא חף מפגמים, אבל מי מאיתנו מושלם?
הספר הזה פשוט לא מתבייש במה שהוא, והנער הולדן פשוט בא ומעמיד לכם מראה עם פילטר זיוף, כזה שצובע כל דבר מזויף באדום (למה אני משתמשת כל כך הרבה בדימוי הזה בביקורות האחרונות שלי??), מול הפנים. בשביל הולדן, התמונה אדומה כמעט לחלוטין. עד כמה אתם חושבים שהמציאות שלנו אדומה?

הולדן הוא בהחלט דמות מעניינת ולא שגרתית, גם בשפתו וגם במעשיו. אני לא ממש יודעת מה לכתוב עליו, אבל יש לי תחושה שאם הייתי פוגשת אותו או שהייתי אויבת שלו או שהייתי חברה מאוד טובה שלו. כמו שהבנתם, בתור דמות אני מאוד מחבבת אותו ואת המחשבה הצלולה שלו, הזווית הזו שממנה הוא רואה את העולם. בלי כל הזבל הזה שמנסים למכור לנו.
ואתם יודעים מה עוד מצא חן בעיניי? הוא לא מתפלסף. הוא לא מברבר בשפה גבוהה. את מה שהוא רוצה להגיד הוא אומר בגובה העיניים, ובבוטות.

לסיכום, לדעתי הספר הזה בהחלט שווה קריאה אבל אולי בגיל יותר מבוגר משלי כרגע (13). אני אחזור לספר הזה ואנסה להבין, ועם כל הרעל ששפכתי עליו בביקורת הזו הוא בהחלט חרות היטב בזכרוני. יש לי תחושה שהוא יהיה אחד הספרים החביבים עליי, ואני חושדת שהולדן הוא מחונן בהסוואה.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על התפסן בשדה השיפון - ספריה לעם #204