ביקורת ספרותית על סנדמן - 1 - אקדמות ונעימות ליליות - סנדמן #1 מאת ניל גיימן
ספר מעולה

---

כשאני מצוננת אני מתנהגת יותר גרוע מנשים בהיריון. לכן כשנמחקה לי הביקורת (אני לא בוטחת בוורד יותר), פרצתי בבכי תמרורים ובצרחות שבורות ואמא שלי הרגיעה את אח שלי (שנכנס להיסטריה מהעובדה שהתנהגתי כאילו בשרו לי שאני אמות עוד שבוע) כך; "אל תדאג, זה ההורמונים שמשתוללים אצלה עכשיו! היא לא תעשה לך כלום, היא רק רוצה קצת שוקולד. כן, אני יודעת ששתיים בלילה. אנחנו נסדר את זה. איכשהו."
ואז בכיתי שאני רוצה גלידה, והיא ברחה.
הורים.

בכל מקרה, האם אפשר להאשים אותי שבקנייה הנוכחית שני הספרים שלקחתי היו ספרי קומיקס? אחרי שקראתי שלושה ספרים מדכאים, שניים מהם ברצף, אני מניחה שאי אפשר לומר משהו מנגד.



יש לי משהו נגד קומיקס וסרטים/תוכניות מצוירות. מצחיק בהתחשב בעובדה שאני מעריצת אנימה גדולה (אני מן הסתם התכוונתי לתוכניות מצוירות מחוץ ליפן. כי בינינו, אנימנגה זה גדול). פשוט יש לי משהו נגד כל הספיידרמן וסופרמן וגיבורי על ושטויות כאלה והתלבושות המביכות שאנשים בחיים לא ילבשו, עם התסרוקות שאנשים יתאבדו לפני שהם יסתובבו איתן בפומבי. וחוץ מזה, הדיאלוגים המפגרים אף פעם לא קרצו לי (מדברת על התוכניות, לא על הקומיקס. התוכניות הרסו לי את הרצון לקרוא קומיקס, ואתם צריכים לראות אותן כדי להבין על מה אני מדברת). כלומר, למה אתה חייב להיות אידיוט ולומר לגיבור מה התוכנית שלך במקום לכסח לו את הצורה? באמת, רשעים? באמת? והם תוהים למה הם גומרים בכלא. באמת.

בגלל כל הסיבות שלמעלה ^ אתם יכולים להבין למה זה לא מובן מאיליו בשבילי לקרוא קומיקס. אבל למה לא, הבחירות האחרות של ספרים היו עוד ספר של המחברת של יומני הערפד (הו, אלוהים אדירים, מי הרשה לה להוציא עוד ספר? כשקראתי שיש שם רומנטיקה פשוט התאפקתי לא לברוח מהחנות כמו שד אחרי שאני אקרא את הספר לחתיכות), וספר נוסף שקראתי עליו ביקורת קוטלת וכלל, מן הסתם, משהו רומנטי, כנראה גם דביק, ומן הסתם גם נדוש.
אז לקחתי את הספר הזה ואת "הקמע" בתקווה לקרוא ספרים קלילים ולהפסיק לגלגל עיניים.

הבה נתחיל - זאת רק אני שיכלה להתבלבל ולחשוב (לרגע אחד) מהכותרת, שהוא סלנדר-מן? אתם יודעים, הבחור הקריפי בלי פנים שתוקף גיימרים מסכנים ביערות וירטואליים?
עם כל הכבוד לגיימרים – שזה שום כבוד (מצטערת, לא הצלחתי להתאפק. אוהבים אתכם, גיימרים^^') אז עם כל הכבוד לגיימרים, צחקתי הרבה בגלל זה. כלומר, איך אפשר שלא? לראות את השחקנים האומללים קופצים וצורחים קללות בעברית, אנגלית, וגרמנית (אני לא בררנית). הו, גן עדן של פחד D:

הספק-ספר ספק-קומיקס ספק-שניהם תפס אותי בלתי מוכנה - אני נהניתי! באמת, שאפו לגיימן. מישהי שאני מכירה המליצה עליו, אני סומכת על דעתה כי היא אחד האנשים היותר חכמים שאני מכירה. משהו בסגנון המילימי-גאוני שכזה, למי שמכיר את מילים.
זה לא משהו מעולה ומדהים שגרם לי להתחיל לבכות כמו מטורפת. (אזהרה: המשפט הבא כולל פרסומת סמויה) האנימה היחידה שאני איי פעם אבכה בגללה, היא אנימה מדהימה, אני אומנם בכיינית דגולה, אבל האנימה באמת הייתה מרגשת. "אנג'ל ביטס". בצורה אירונית קראו לאנימה על שמי - כלומר, כינויי. הייתי צריכה לצפות את זה.
אב בכללללללללל מקרה, אני בדרך כלל לא בוכה מדברים מצויירים. למה? כי הם גורמים לי לגלגל עיניים. כשמישהו מת ועוד איכשהו זה עצוב, הם צורחים וצורחים וגורמים לי לצחוק כמו מטורפת.
הקומיקס הנ"ל גרם לי לגלגל עיניים הרבה פחות. הוא היה יותר מותח, פחות קיטשי. יותר מקורי, הרבה פחות נוראי. הגיבור היה מעניין, הדמויות לא היו קבועות, והיו שתי דמויות ממש אהובות עליי - קיין והבל.
הבל, poor littel thing :(

אז הספר - אה, קומיקס, מגולל סיפור מקורי. משהו מרענן שפורץ מגבולות הספרים שקראתי לאחרונה. בשלהי המאה העשרים, באנגליה, חבורת מכשפים העוסקים בכשפים זולים מחליטים לכבול את המוות. המנהיג שלהם, מאגוס, לא כל כך בטוח בעצמו. אבל דוחף את עצמו קדימה ובעזרת כישוף מיוחד מנסה לזמן את המוות.
כמה נורא, הם זימנו את הבחור הלא נכון *צקצוק בלשון, הנדת ראש לשלילה* וכולאים אותו במרתף. לא לפני שגזלו ממנו את חפציו; מסכתו, הבגדים שעטה מעליו, תליון, ושקיק חול, משאירים אותו עירום כיום היוולדו, מה שמדגיש את החיוורון של עורו החולני.
משהו מתעוות בעולם בעקבות זה. אנשים רנדומליים חולים במחלה שנקראת "מחלת השינה". חלקם נרדמים ומתעוררים לעיתים רחוקות, חלקם נותרים ערים ולא יכולים לישון.
וככה העולם ממשיך להתקדם, וכל הזמן הזה היצור נשאר כלוא במרתף.
כשהוא יוצא משם, עברה מעל לחצי מאה, והוא מתגלה כיצור מאוד... מעניין. אל החלומות, אחיו הקטן של המוות, הסנדמן.

הסיפור עצמו מרתק. באמת, משאיר הרבה מקום לדמיון, מפותל, ופשוט מעניין. גיימן יודע לבנות טוב עלילה. היא לא רצה מהר מידי, או זוחלת לאט מידי. הוא לא מדלג על קטעים חשובים ויודע להשאיר את הקורא מרותק.
אז הנה כבר נקודה אחת לגיימן.

מה שגם - גיימן כותב טוב. רואים את זה, ולא צריך להיות גאון בשביל להבין את זה. הכתיבה שלו קלילה ולא כותבת דברים מיותרים, מתמצתת.
ועוד, הדיאלוגים בין הדמויות לא היו שיא הטמטום האנושי, כגון דיאלוג-קרב-נורא-אקראי:
"שם-כלשהווווווווו!!!!”
"שם-כלשהו-שנייייייייייי!”
"אל תמות שם-כלשהוווווווווווו.”
לא, זה לא היה כזה. כל כך שמחה. כל כך כל כך שמחה. אם מישהו קרא בשם שלך, הוא עשה את זה פעם אחת@.@ רק פעם אחת. תודה לאל.
גם התרגום לא היה שטוח ומעצבן, איכשהו הוציא את המיטב מהשפה העברית. אומנם לפעמים גרם לי לגלגל עיניי - טוב, עברית אחרי הכל. קומיקס אחרי הכל. שילוב לא משהו.

מה שגם, סגנון הציור היה נהדר. ממש אהבתי אותוD: היה בו משהו... מיוחד, אני מניחה. הסנדמן צויר בצורה מופלאה והציורים היו ממש טובים. מה שגם, אם היה משהו חושפני מידי הוא צויר ככה שלא הייתה יכולה להיות בי אי נוחות (משהו שאני מתייחסת אליו בתור נערה מתבגרת), כמו סצנת סקס או מישהו במערומיו.

אז זה לא היה משהו עוצר נשימה שגרם לי להפסיק לחיות ולבכות כמו מטורפת. מה שגם, לא היה בו הרבה חוש הומור. אבל הוא זוכה בכבוד בחמש כוכבים, יחסית ליצירות המצוירות האחרות.

ולספר הבא. טאםטאםטאם.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על סנדמן - 1 - אקדמות ונעימות ליליות - סנדמן #1