שלום סימניה.
משום מה יש לי הרגשה שאתם כבר יודעים מה אני עומדת לכתוב.
יש לי בשורות טובות ובשורות רעות. אני חושבת שכדאי לסיים בטובות, אז אני אתחיל ברעות.
חשבתי על זה לא מעט זמן, זה התבשל אצלי על "אש קטנה", והחלטתי לעזוב את האתר.
הפעילות שלי פה ירדה מאוד, אני רק כותבת ביקורות וכבר לא פעילה בקבוצות או בפורומים. בנוסף, אני מאוד מתוסכלת ממצבה של סימניה. גם כשהצלחתי, בדרך כלשהי (אם לא פותחים לכם את הדלת, תיכנסו דרך החלון), לפנות לתמיכה הטכנית ולדבר (באמת שצריך להגיד שהם היו מאוד נחמדים), נתקלתי פשוט בחוסר יכולת לעזור. אני לא יודעת מה קורה עם לביא או עם חברי ההנהלה החשובים באתר הזה, אבל אני כן יודעת שנדרש פה יותר מסתם שינוי בקוד או מענה למייל, צריך פה מהפך רציני – וזה לא משהו שאני יכולה לעשות לבד, זה גם לא משהו ששני אנשים יכולים לעשות. זה משהו שקהילה שלמה צריכה לעשות, וגם אז לא מובטחת הצלחה (אם כי אני, באופן אישי, חשבתי – ואני עדיין חושבת - ששווה לנסות.).
וזה מביא אותי לדבר הבא שרציתי להגיד – רציתי להגיד תודה. התחלתי לכתוב פה כשהייתי מאוד קטנה, ממש גדלתי פה, ואם יש דבר אחד שלא השתנה זה הפרגון והביקורת הבונה. באמת מחמם את הלב לקרוא טוקבקים חיוביים על ביקורות, לדבר אתכם ולשמוע מה יש לכם להגיד. עם חברי קהילת הנוער גם דיברתי בסקייפ תקופה מסוימת ומאוד נהניתי. אני חושבת שאתם חבורה מגובשת וטובה ושאם מישהו יכול לשנות פה את המצב או סתם לעשות פה אווירה טובה יותר, זה אתם.
אז אני מפסיקה לכתוב פה ביקורות חדשות, אבל לא מפסיקה לכתוב.
כל כך נהניתי להיות מילים, והיא חלק כל כך גדול באישיות שלי, שעכשיו יש לה פינה משלה בנבכי האינטרנט:
. אני מקווה שתמשיכו לקרוא גם בבלוג. אתם יותר ממוזמנים להיכנס ולשמור על קשר איתי דרכו. זו הדרך החדשה שלי.
תמיד נשארים רגבי אדמה על הנעליים, תקועים בתוך החריצים של הסוליות, אז אני לוקחת קצת "אדמה" מפה להמשך המסע. אני לא מתכוונת לנקות את הנעליים שלי. ממש לא. אני לא עוזבת פה בטריקת דלת, פשוט הולכת החוצה ומשאירה אחרי עקבות.
זה מה שאני משאירה אחריי:
136 ביקורות, 6 שנים ו-8 חודשים מהחיים שלי ו-360 מילים של פרידה. הייתי פה.
באהבה ובתודה,
מקווה שנתראה (וירטואלית) בהמשך,
מילים.
משום מה יש לי הרגשה שאתם כבר יודעים מה אני עומדת לכתוב.
יש לי בשורות טובות ובשורות רעות. אני חושבת שכדאי לסיים בטובות, אז אני אתחיל ברעות.
חשבתי על זה לא מעט זמן, זה התבשל אצלי על "אש קטנה", והחלטתי לעזוב את האתר.
הפעילות שלי פה ירדה מאוד, אני רק כותבת ביקורות וכבר לא פעילה בקבוצות או בפורומים. בנוסף, אני מאוד מתוסכלת ממצבה של סימניה. גם כשהצלחתי, בדרך כלשהי (אם לא פותחים לכם את הדלת, תיכנסו דרך החלון), לפנות לתמיכה הטכנית ולדבר (באמת שצריך להגיד שהם היו מאוד נחמדים), נתקלתי פשוט בחוסר יכולת לעזור. אני לא יודעת מה קורה עם לביא או עם חברי ההנהלה החשובים באתר הזה, אבל אני כן יודעת שנדרש פה יותר מסתם שינוי בקוד או מענה למייל, צריך פה מהפך רציני – וזה לא משהו שאני יכולה לעשות לבד, זה גם לא משהו ששני אנשים יכולים לעשות. זה משהו שקהילה שלמה צריכה לעשות, וגם אז לא מובטחת הצלחה (אם כי אני, באופן אישי, חשבתי – ואני עדיין חושבת - ששווה לנסות.).
וזה מביא אותי לדבר הבא שרציתי להגיד – רציתי להגיד תודה. התחלתי לכתוב פה כשהייתי מאוד קטנה, ממש גדלתי פה, ואם יש דבר אחד שלא השתנה זה הפרגון והביקורת הבונה. באמת מחמם את הלב לקרוא טוקבקים חיוביים על ביקורות, לדבר אתכם ולשמוע מה יש לכם להגיד. עם חברי קהילת הנוער גם דיברתי בסקייפ תקופה מסוימת ומאוד נהניתי. אני חושבת שאתם חבורה מגובשת וטובה ושאם מישהו יכול לשנות פה את המצב או סתם לעשות פה אווירה טובה יותר, זה אתם.
אז אני מפסיקה לכתוב פה ביקורות חדשות, אבל לא מפסיקה לכתוב.
כל כך נהניתי להיות מילים, והיא חלק כל כך גדול באישיות שלי, שעכשיו יש לה פינה משלה בנבכי האינטרנט:
קישור חיצוני • milimblog.ml.
http://milimblog.ml.תמיד נשארים רגבי אדמה על הנעליים, תקועים בתוך החריצים של הסוליות, אז אני לוקחת קצת "אדמה" מפה להמשך המסע. אני לא מתכוונת לנקות את הנעליים שלי. ממש לא. אני לא עוזבת פה בטריקת דלת, פשוט הולכת החוצה ומשאירה אחרי עקבות.
זה מה שאני משאירה אחריי:
136 ביקורות, 6 שנים ו-8 חודשים מהחיים שלי ו-360 מילים של פרידה. הייתי פה.
באהבה ובתודה,
מקווה שנתראה (וירטואלית) בהמשך,
מילים.