ביקורת ספרותית על מכתבים מסקאי מאת ג'סיקה ברוקמול
ספר לא משהו

---

איך כותבים ביקורת על הספר הזה? אני לא כל כך יודעת. רציתי להתחיל עם סיפור שמראה איך הקריאה מתחברת לחיי, הפרטיים, ועל מה מניסיוני האישי או מתחבר לנושאי הקריאה. אבל לא אעשה את זה משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שיש כאן קוראת קבועה שמתעצבנת שהופכים את הסקירות למקום לכתיבת חוויות אישיות. הסיבה השניה חשובה יותר והיא, ששום דבר בחיי ובניסיוני לא מתאים לרומן-מכתבים בין משוררת סקוטית סנטימנטלית ונשואה, ובין צעיר אמריקאי קל דעת, בתקופת מלחמת העולם השניה.

וזה מה שיש כאן. דייב, אמריקאי צעיר, כותב מכתב הערצה לאלספת, שאת ספר שיריה הוא קרא. בין השניים מתפתחת התכתבות ערה. הדברים מסתבכים שכן אלספת נשואה באותו זמן לאיאן, החבר הכי טוב של אחיה פינלי. ואז פורצת מלחמה. פינלי מגוייס, וגם איאן, וגם דייב, מתנדב לסייע לאירופה הלוחמת ונופל בשבי, ובסביבה של אלספת נוצרים בלגנים קטנים וגדולים. שנים אחר כך, בעת ההתקפה הגרמנית על לונדון, אלספת נעלמת, וביתה מרגרט מוצאת את המכתבים, ומנסה להתחקות אחרי "המהדורה הראשונה" של אמא שלה.

באופן כללי הספר הזה עיצבן אותי. הוא כתוב כמכתבים, וזה כבר ז'אנר פחות מועדף בעיני. אלא שזה לא חייב להיות גרוע. יש ספרים שכתובים כך והתוצאה יוצאת טוב. עיצבן אותי הדילוג הלוך-וחזור בין הדורות (פרק עם אלספת האם ואהוב ליבה דייב, ופרק עם מרגרט הבת התרה על עקבותיה). עצבן אותי האנכרוניזם בכתיבה. יכול להיות שבאנגלית זה אחרת, אבל מי שהתכתב בעברית לפני שבעים שנה ולפני מאה שנה, השתמש בשפה אחרת לגמרי מאשר השפה שבה אני כותבת את הסקירה הזאת. מה שאני רוצה להגיד זה שכדי להעביר תקופה לא מספיק לתת תיאורים חיצוניים של בגדים וחפצים. השפה צריכה להתאים. מה שעוד עיצבן אותי, לקראת סוף הספר, זה המפנים הרבים, עד כדי חוסר אמינות של ממש. אמנם שנות מלחמה, ואמנם תקשורת משובשת, והיו דברים מוזרים ונפלאים שקרו. אלא שכאן עורבב הכל לכדי תבשיל קיטשי ורדרד, למעלה מיכולתי לסבול. וכמובן עצבן אותי הסיפור עצמו. וכן, אני שמרנית ושיפוטית, ומתקשה לקבל בהבנה והזדהות רומן של אדם נשוי, גם אם יש לו תנאים מקלים.

ובקיצור: לא מומלץ.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מכתבים מסקאי