שלושה חברים. אחד מת משבץ, אחד התאבד המספר נשאר בחיים והוא מספר את הסיפור של החברות ביניהם.
מונולוג קודח חסר נשימה בו יורד ברנהרד לדקויות הקיום האנושי ולסבל הכרוך בו.
במהלך הקריאה הרגשתי כמו מהופנט שורה אחרי שורה יוצר המחבר ספר שאי אפשר להניח מהיד.
כתיבה אינטנסיבית מהירה חסרת רחמים שגורמת לקורא להרגיש שהוא על רכבת הרים.
את הספר תרגמה מגרמנית <mark>רחל בר-חיים</mark>.
מומלץ מאוד.

אין לי מרפסת בבית ולמרות שאני גר בקומה ראשונה אני מעדיף להישאר ולעשן בחדרי בעמידה כשאני משקיף מהחלון החוצה. אין הרבה מה לראות או על מה להסתכל, יש עץ אחד, לרוב אני מביט בעננים ובצורותיהם השונות והיפות בשעה שקרני השמש חודרות אותם ומשלימות את המראה השמיימי, או בלילה, אותו סיפור רק עם ירח, לפעמים מלא ולפעמים רק חצי.
בכל פעם בה אני פותח חלון, עומד משקיף ומעשן, עומדות להן על כבלי החשמל, שחותכים ומפצלים

ב"המוקצה" באנוויל כותב, יחד עם עוד לא מעט קביעות נחרצות שיהירות לא נעדרת מהן, שהתכונה שאותה מייחסים לסופרים, היכולת להתבונן באנשים אחרים והסקרנות ביחס אליהם, היא מאפיין של סופרים בינוניים. הסופרים הטובים באמת לא זקוקים לזה. הם מתבוננים בעצמם וכותבים על עצמם. אותי זה הרגיע. לא שאני מתכננת קריירה, אבל בכל זאת, לפחות לא נסגרה הדלת. ואני לא כותבת את זה רק כבדיחה. יש לי חברה שכותבת ספרים והיא אשכרה מיש

#

זה הספר הראשון של לנץ שאני קוראת. ואם לשפוט על פי הנובלה הזו – לא הפסדתי שום דבר.

נער בן 17 מתאהב במורתו לאנגלית. המורה יפה וצעירה – ונראית אף צעירה לגילה (זה מוזכר מספר פעמים בסיפור) היש קלישאה יותר מזה? כמעט כל נער ונערה חוו סוג של משיכה למורה/מדריך(ה) בתהליך הפיכתם לבוגרים. חלק מהם אף מימשו את חווייתם למרות האיסור (המחוייך לפעמים) על סוג יחסים כאלה. (לפעמים זה ממש מצליח. ראו דניאל מקרון

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתא

שם הסיפור "קומדיה בסולם מינורי" מרמז על הומור. הנושא הזה אינו נוטה להיות הומוריסטי בעינינו (זוכרים איזה נאומים חוצבי להבות נשפכו על הסרט "החיים היפים"?) וזו היתה הסיבה העיקרית שרציתי לקרוא אותו, כי לרוב אני נמנעת מספרות שואה בכלל. אולי מוגזם לצפות מסופר גרמני - הולנדי להומור, ואכן - אני לא מצאתי בו שום הומור. במקום זה יש התייחסות חיובית וחומלת לגיבוריו, הנקלעים למצבים בלתי אפשריים.

הסיפור עוסק

את הפחדים "הרשמיים" אנחנו חושפים לעין כל: מלחמה! מחלה קשה! פיטורים ואבדן הכנסה! - כל אלה שייכים לקונסנזוס הפחדים: אנחנו יודעים שכולם מפחדים מהם, וזה כמעט מרגיע לפחד מהם גם. באשר לפחדים הכמוסים, האישיים, אלה שאנחנו פוחדים אפילו להכיר אותם בעצמנו - הם מדירים שינה מעינינו, גורמים לנו למצברוח עכור, אחראים לחלק מהתוכניות היותר הזויות שלנו, ונדחקים בכוח עמוק למרתף. בא פטריק זיסקינד וחושף לעינינו חלק מהפ

סיפורים של סופרים גרמנים העוסקים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה אינם נפוצים פה נראה לי. בעיקר, כנראה, כי יש רתיעה מלחשוב על סבל של גרמנים, שאינו בהקשר של השואה שלנו. וגם כי הרבה מהישראלים אינם רוצים כלל להתייחס לגרמנים כאל אנשים שסבלו בכלל במלחמה ההיא. כי מה יכול להיות סיבלם לעומת השואה שלנו? אולי דווקא בגלל מיעוט הספרות בנושא הזה הספר מעניין וגורם לחשוב (אם כי אני בטוחה שהוא לא ישנה את עמדתו

המיתוס סביב יצירתו המיתית של באך "וריאציות גולדברג", הוא שהן נכתבו כתרגילי מקלדת שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם. ברנהרד לוקח את היצירה והופך אותה לסוג של אובססיה עבור אמני פסנתר דגולים, המהווה עבורם מעין שער כניסה כמעט בלתי עביר, לקבוצה המובחרת של אמנים המסוגלים לנגן את היצירה בצורה מושלמת, ולהעניק לה פרשנות ייחודית משלהם. אך לעתים עלול לקרות הנורא מכול, כאשר נגן פסנתר מוכשר יאזין למישהו שמנג