“בסרט האלמותי "כשהארי פגש את סאלי" נאמר: "ובכן, זה החלק הטוב בדיכאון. אתה מקבל את המנוחה שלך סוף סוף". סליחות על התרגום, אבל ידידיי, כך גם עם קורונה. ולמי מכם שעוקב אחר הביקורות האחרונות שלי, אתם כבר יודעים שמאסתי לעת עתה ב"חבר מעבר" והנה, תודה לאל סיימתי קריאה מענגת של הדבר האמיתי. האנס קיילסון הוא במובנים רבים בן דמותו של שטפן צווייג, גם הוא נולד לפני מלחמת העולם הראשונה, גדל במחוז פסטורלי וקסום בפרובינציה גרמנית, אביו ששרת במלחמה בחזית הגרמנית בצרפת שב ממנה אדם אחר, ועסקי המסחר המשגשגים שניהל בשני מפעלים ובחנות עלית, גם הם - ככל הכלכלה הגרמנית אז, ירדו לשפל מדכא ונורא.
גם קיילסון, כצווייג, מצא עצמו יורד ממעמד הסופר הרם אל דרגת פליט בארץ זרה במלחמת העולם השניה
ובכל זאת, מה עצום ורב ההבדל בין שני אלה.

קומדיה בסולם מינורי משרטטת את גורלן של שלוש דמויות. גבר יהודי כבן 40 בכינוי ניקו, שמגיע להסתתר בביתם של זוג הולנדים, בתיווכם של פעילים הולנדיים המנסים להציל יהודים. הגבר לאחר זמן מה הופך חולה בדלקת ריאות, וחרף המאמצים הרפואיים לסייע לו, נפטר ומת. אין בי אשמת ספויילרים, שכן קיילסון עצמו חושף את העניין על תחילת הסיפור כמו אומר: חברים, סיפור הירואי סוחט דמעות לא יהיה כאן. בוא נראה מה כן. נוצר איזשהו חלל ריק במותו של היהודי, חלל שלא ברור בדיוק מה טיבו: "בלבה דמיינה (מרי) איך ביום השחרור יצאו שלושתם שלובי זרוע מהבית. כולם ידעו מיד במי מדובר, פניו החיוורות, פנים של מי שלא ראה אור שמש, רק ידגישו את זהותו. איזה עיניים ילטשו השכנים וסתם אנשים ברחוב. היה בכך מן הסתם סיפוק מסוים, וכל מי שמוכן להקריב משהו זקוק לסיפוק מסוים. ואז היו מרגישים - ולו במעט - שהניצחון הוא גם קצת שלהם."
אבל כאמור התוכניות הללו משתבשות ובמקומן תופסת מקום "האכזבה האנושית הקטנה, שהוא מת דווקא להם". דווקא להם. הטובים. אלה שרצו להציל, לא הנאצים המרושעים. לא המחנות. או מליוני הדרכים המזוויעות שבחוץ, אלא דווקא כאן. במחבוא המוגן. בביתם.

קיילסון בעיני בוחן בעין רגישה וחפה מפאתוס את מקומו של הריק היהודי שמותירה אחריה מלחמת העולם השניה. כיצד העדרו של היהודי משפיע על הסביבה? אולי - מהו העולם ללא הנוכחות של היהודי. שכן, גם במחבוא תוהים הזוג, אשר קיילסון מתאר בקווים אנושיים מאוד ורכים ומיטיבים, אך בכל זאת תמהים הם:
"אז למה לא עזבת?"
בעצם התכוונה לשאול: "למה לא המרת את דתך?" זאת הייתה טעות, אבל כשהרגישה בה, כבר לא רצתה לתקן.

התמיהה הזו, דווקא כשהיא נשאלת מפיה של מי שמסכנת את חייה מדי יום להצלת יהודי, נשאלת כשהעוקץ האנטישמי כמו ניטל ממנה, ובכל זאת התמיהה: מדוע ממשיך היהודי להתקיים? לשם מה?

החלק השני של הספר במהדורתו זו מביא גם את הקובץ "כאן ביתי" שהוא בעצם אוסף של קטעים ביוגרפיים שהקריא קיילסון לרעייתו בעודו כבר כבד רואי עד כדי כך שלא יכול היה עוד לכתוב ולקרוא בכוחות עצמו. קטעים אלו מנוסחים היטב ומאירים פנים רבות על כתיבתו הספרותית. קיילסון עצמו הוחבא ע"י זוג הולנדים, להם הקדיש את הקומדיה, וכתיבתו הביוגרפית על בית הוריו מסבירה באופן מעמיק אף יותר את לבטיו הפנימיים כלפי יהדותו ומקומו בעולם. כתיבה מרגשת זו התכתבה לי גם עם אפלפלד, שנגע לא מעט בחומרים אלה (ובמיוחד בספרו הנפלא "אבי ואמי"). קיילסון בוחן את מרכיבי זהותו, הכוללים גם את נופי הילדות, השפה, ההשתייכות הגרמנית, וגם את כאב הבגידה של המולדת למענה נלחם אביו וממנה נשלח למות יחד עם רעייתו באושוויץ בירקנאו.
הממתק האחרון בספר הוא ראיון נהדר שנערך עם קיילסון בהגיעו לגיל 100. אמנם יש חלקים מסוימים שחוזרים בין "כאן ביתי" ובין הראיון, אבל לדעתי המאוד משוחדת, שווה ביותר לקרוא גם אותם. למה משוחדת? ובכן, אי שם בשנות התשעים כשכל הבנות התאהבו בבראד פיט, אני שמרתי אמונים לשון קונרי. חובבת קשישים אנוכי וקיילסון בראיון הזה הוא שובה לב באופן מיוחד. בעל חוש הומור משובח, ועוד הומור עצמי, שזה בכלל פסגת השאיפות (ועוד בגיל 100!) ובעל מבט רחב, מורכב, שיכול להכיל ניגודים כואבים מבלי להמתיקם באופן זול ומבלי לבחור צד באופן שיבטל חלקים אחרים בזהותו המורכבת.

את זה שהספר מעולה כבר הבהרתי, נכון?
אז יאללה לפינת הציטוטים המועדפת עליי:

"והיה גם עלבון כלשהו, אכזבה קטנה, למה הוא היה צריך למות? למה דווקא הוא, האחד שהתחבא אצלם? הוא היה צריך למות מוות רגיל, נורמלי, כמו שמתים בכל תקופה, בעת מלחמה או בעת שלום. כאילו לגלג עליהם במוות הזה, הם שהסתירו אותו למטרה שונה לחלוטין. שהרי כדי למות הוא לא היה צריך להסתתר, הוא היה יכול למות כמו כל האחרים..."

"את הנוף שבו נולדים וגדלים אי אפשר לשנוא."
"יש מצבים קיצוניים שבהם המקום הבטוח ביותר הוא לועו של הדרקון."

"האֵבֵל הוא בעצם הבסיס של תחושת החיים שלי"
"ואשר להיותי מפורסם... יש אנשים רבים שקורה להם מה שקרה לי בזמן האחרון, אבל לאחר מותם. העובדה שאני עוד כאן, שאני עוד חווה את זה, היא הזכות המיוחדת שלי... כן, זה משמח אותי, הרי אינני פחות יהיר וגאה משהייתי קודם."

בטוחה שתהנו!”

“שם הסיפור "קומדיה בסולם מינורי" מרמז על הומור. הנושא הזה אינו נוטה להיות הומוריסטי בעינינו (זוכרים איזה נאומים חוצבי להבות נשפכו על הסרט "החיים היפים"?) וזו היתה הסיבה העיקרית שרציתי לקרוא אותו, כי לרוב אני נמנעת מספרות שואה בכלל. אולי מוגזם לצפות מסופר גרמני - הולנדי להומור, ואכן - אני לא מצאתי בו שום הומור. במקום זה יש התייחסות חיובית וחומלת לגיבוריו, הנקלעים למצבים בלתי אפשריים.

הסיפור עוסק באנשים שהחביאו בזמן המלחמה בהולנד פליטים נרדפים - בדרך כלל יהודים אך לא רק - מפני הנאצים, ומתאר רשת שלמה של אנשים שעסקו באיתור מתנדבים כאלה ובשיבוצם כ"מארחים" לאותם אנשים. זוג הצעיר מארח בביתו פליט יהודי לא כל כך צעיר, ומנסה להסתגל לנסיבות הייחודיות שבחלוקת הבית עם אדם זר, לדאגה המתמדת שמא ייראה על ידי "הרעים" ולניסיון של הפליט להתמודד עם היותו אסיר בבידוד מוחלט שאינו יכול לצאת מד' אמות, לחיות חיים נוראים אמנם בתנאים אנושיים, ולסבול מרגשות אשם קבועים על אלה שלא זכו למצוא מחסה, ועל הסיכון שהוא מעמיד את מארחיו בכל רגע בו הוא חי.

הנס קיילסון היה רופא יהודי-גרמני שחי בהולנד משנת 1936 עת נמלט אליה (כמו משפחת פרנק?) ונשאר בחיים גם אחרי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, אז התמחה כפסיכיאטר וטיפל בילדים ניצולי שואה. הוא נפטר בן 102(!) בשנת 2011. אפשר לראות מהסיפור שכתב שהוא אסיר תודה להולנדים שרבים מהם התגייסו להסתיר מבקשי מקלט תוך סיכון נורא לעצמם אם ייחשפו, שלא לדבר על זה שהמארחים חלקו עם "האורחים" את המזון המועט, ההולך ואוזל, בלי להתלונן ובלי להתקמצן. הסיפור הוא תמונת ראי של הסיפור של אנה פרנק - מהצד של המסתירים. הלוואי שהייתי יכולה לומר על עצמי שהייתי עושה אותו דבר באותן נסיבות. מבחינתי אנשים כמו המארחים ההולנדים האלה שייכים לזן נכחד של האנושות - קוראים לו "בני אדם".”

“כשחמי שכב בבית החולים בהולנד, גוסס מהסרטן שכרסם ללא רחם בגופו ביקש מבכורו לעשות שיחת סקייפ לארה״ב כי רצה להיפרד מאיתנו, מבנו הצעיר ומשפחתו.
הוא נופף לנכדים ביד רועדת קמעה וחייך ככל האפשר.
שאל את בני אם הוא מרוצה מהלפטופ שקנה לו ליום ההולדת ואת הקטנה אם היא מטפלת בכלבלב הרובוטי ממנו התפעלה כשהסתובבו יחדיו ב Toys R' Us
״אני מאכילה אותו כרגע בשבבים אלקטרונים ובצהריים אתן לו ברגים ברוטב עופרת״ ענתה, מרוצה עד הגג.
יופי! ענה לה ואיפה אבא? בעלי הופיע אל מול המסך והם שוחחו על סוגי מכוניות, עבודה ומחירי הבתים המאמירים לשחקים, לא יותר מחמש דקות דיברו שכן העייפות ניכרה בפניו המאפירים.
שרון, קרא.
לא בקש ולא שאל. בן זוגי מיהר לפנות לי מקום ליד הספה ואני התאמצתי לשמור על קור רוחי ונשכתי את שפתיי בחוזקה.
תפסיקי עם זה! גער בי מבעד למסך ועיניו הצטמצמו בכעס פתאומי ולא מובן. את תפצעי את עצמך! הפסקתי מייד ושאלתי אם התרופות החדשות קצת מקילות על הכאב.
יש הבדל משמעותי, התאמץ לשקר לי.
הוא השתדל להתיישב על מיטת חוליו, התמתח ושאל אותי אם הראה לי איי פעם צילום של בית הוריו. הנהנתי והוא סיפר לי בפעם הראשונה אודות המשפחה היהודית שהוריו הסתירו בתקופת המלחמה.
הוא הגיע עד לקטע בה פגש את הילדה בת השבע. היא היתה גרסה מוקטנת שלך אמר בבטחה: תלתלים כהים וסבוכים שהגיעו עד הכתפיים ואם היית טורח לאסוף את כל הכבודה באמצעות גומייה היו מציצות אליך זוג עיניים יוקדות מוכתמות חום וירוק.
חשבתי שהיתה אילמת כי דיברה באמצעות העיניים שלה.
מדי פעם טיפסתי עם אמי לעליית הגג לתת להם אוכל והיינו מתיישבים על הארץ ובודקים את החריצים ברצפת העץ. היא תמיד מצאה את העמוקים והארוכים יותר ואני זוכר שמאוד הערכתי אותה על כך.
הסטתי את מבטי. למה הוא עושה לי את זה? תהיתי
עיניי כבר לחות ואינני יודעת כיצד להמשיך ולהקשיב, בן זוגי כבר ברח מזמן לחדר העבודה וסגר את הדלת והילדים משחקים בגינה.
נפניתי שוב למסך לאחר נשימה עמוקה והוא לא היה שם יותר.
השיחה נותקה.
מיהרתי להתקשר שוב ולא היה מענה, הנייד שלו היה סגור ובזה של האח האזנתי להודעה מוקלטת. אתקשר יותר מאוחר, חשבתי, אבל אז כבר היה מאוחר מדי.

הגילוי הזה שלפני המוות הביא אותי לחשוב מדוע רק אז פתח את לבו והרי אהב אותי כבת.
במה התבייש אם הוריו החליטו לשים נפשם בכפם ולהסתיר משפחה ממוצא יהודי.
הבנתי שחלקים עיקריים בסיפור חסרים לי ואת ההשלמות אצטרך למצוא בעצמי.
ספרו של האנס קיילסון שופך קצת אור על האופי ההולנדי ועמדתו בעניין הסתרת היהודים בתקופת השואה.
מסופר על זוג הולנדי ללא ילדים היוצר קשר עם המחתרת בתקופת המלחמה ומחליט להעניק מסתור לאדם יהודי.
הם מקצים לו חדר בעליית הגג ומשנים את אורחות חייהם עבורו, נקשרים אליו ומשוחחים אתו לעיתים בטון מוחלש ולפעמים באמצעות הבעות פנים שאומרות הכל.
כואבים את ייסוריו ומחכים בקוצר רוח לסיום המלחמה אלא שאז חלה תפנית חדה ותכניותיהם משתנות. שגרתם נקטעת והם אינם יודעים כיצד להמשיך הלאה מאותה נקודה.

עלילת הסיפור הינה כה צנועה, כה מינורית, כשמה כן היא ועל כן יש לקוראה בזהירות שמא יפספס הקורא את גדולתה, את הערכה העמוקה והאהדה שרוכשים בני הזוג לאותו אדם.
משום שהעם ההולנדי, כפי שאני מכירה ויודעת שונה מכפי שההיסטוריה מעידה עליו.
ידוע כי מרבית הקהילה היהודית בארצות השפלה חוסלה ונשלחה למחנות השמדה ועדיין תוהים מה היו הסיבות לכך.
אין בכוונתי לעסוק בהן כרגע אך ישנן עדויות ובהן זאת של הסופר שלא היתה זו שינאה טהורה כלפיהם כפי שהתרחשה בגרמניה, פולין או אוקראינה.
ההולנדים כיבדו את היהודים, העריכו את יושרם וחיו עמם בשלום.
סוף הסיפור מסתיים בתהייה ומייד לאחר מכן פרסם היוצר זכרונות מנעוריו בגרמניה עד הימלטותו הבלתי נמנעת להולנד.
סיפור חייו המרתק של קיילסון בחלק השני של הספר מבהיר את הארועים המתוארים בחלק הראשון וזאת מבחינתי עוצמתו של הספר.
אם בהתחלה חשבתי כי הסיפור הפיקטיבי נוגה, רגיש וקטן - החלק השני, האוטוביוגרפי, מעצים אותו אלפי מונים ונותן לו קונטרה בלתי נשכחת.

מחקרי הקטן שהחל במותו של חמי האהוב, מקבל כעת תאוצה.
אני לומדת רבות על עם שלכאורה נראה קריר, חסכן וקנאי לפרטיותו.
ומה שקראתי ביצירה הנפלאה הזאת רק מעיד שאני פוסעת בדרך הנכונה ולא ממהרת לגבש דעות רק מעובדות יבשות שקראתי בספרי ההסטוריה.

ספר מאיר עיניים וחשוב למדי.”

“לקרוא את "קומדיה בסולם מינורי" זה כמו לקרוא ספר לבית-הספר. אני יודעת שאני אמורה לאהוב את הספר, לראות בו יצור חדשני ומרתק, להעריך את סיפור קיומו ואת תוכנו, ולהגיד תודה שהוא קיים בכלל. במידה מסוימת, כל זה גם נכון - "קומדיה בסולם מינורי" (מעבר לכך שאינו מצחיק בכלל, אבל טוב, נו, אירוניה, הבנתי...) הוא ספר מצד אחד מקורי, מצד שני מוכר לחלוטין. מדוע?

"קומדיה בסולם מינורי" מתבסס על סיפור שעד לפני כמה שנים לא היה מוכר מספיק. משפחה הולנדית מסתירה יהודי בביתה, ולאחר מותו, מסתבכים בפינוי הגופה. זה הרקע, לפחות. הסיפור עצמו מתמקד בזוג הנשוי, במערכת היחסים ביניהם ובמצב הזוועתי שאליהם נקלעו כל תושבי אירופה באותה תקופה. זה מראה את אלה שפעלו בצורה שקטה יחסית למען הצלת יהודים או מחיאה כנגד שלטונות הנאציים.

אמנם "קומדיה בסולם מינורי" הוא ספרון (נובלה) כתוב היטב שמאוד הערכתי, היה לי קשה להתחבר אליו אישית. האירוניה של כל המצב - שאמורה ליצור סוג של הומור שחור - צרם לי קצת. והייתה לי תחושה כזאת שמנסים כאן ליצור שנית את ההצלחה של "לבד בברלין", ספר שגם התעסק במשפחה מקומית הנלחמת בנאצים בצורה שלה (אמנם בצורה שונה לחלוטין, ובסגנון אחר). למרות שאין דמיון בין הסיפורים, ואין דמיון בין צורת הכתיבה (פאלאדה כותב בצורה מורחבת, מנופחת, בעוד שקיילסון כותב בצורה קצת מרה ושמצומצמת), לא הצלחתי להפריד את שני הספרים בראשי. ומול אתגר כזה, "קומדיה בסולם מינורי" לא לגמרי הצליח לעמוד.

"קומדיה בסולם מינורי" הוא ספר שרבים ירצו לקרוא, ובצדק. רבים גם מאוד יאהבו אותו. התרשמתי מאוד מרעיון הספר, אבל הוא קצת נפל בביצוע. אחרי כמה חודשים, אני כבר בקושי זוכרת מה קרה בספר. הדמויות קצת נמרחו בזיכרוני.

לקוראים שמחפשים סיפור מלחמת העולם השנייה מזווית קצת שונה, ספר מלא אירוניה, מרות ופחד, וספר קצרצר שאפשר לסיים תוך ערב אחד, "קומדיה בסולם מינורי" בהחלט בחירה טובה.

* לא קראתי את הספר בעברית, לכן זו ביקורת על תוכן הספר בלבד.”