סיפורים של סופרים גרמנים העוסקים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה אינם נפוצים פה נראה לי. בעיקר, כנראה, כי יש רתיעה מלחשוב על סבל של גרמנים, שאינו בהקשר של השואה שלנו. וגם כי הרבה מהישראלים אינם רוצים כלל להתייחס לגרמנים כאל אנשים שסבלו בכלל במלחמה ההיא. כי מה יכול להיות סיבלם לעומת השואה שלנו? אולי דווקא בגלל מיעוט הספרות בנושא הזה הספר מעניין וגורם לחשוב (אם כי אני בטוחה שהוא לא ישנה את עמדתו

זה ספר רזה. הוא כתוב בשפה רזה, הסיפור רזה וגם, מפאת אורכו (112 עמודים), הוא, פיזית, רזה.

שפה רזה אני אוהבת. גם לקוניות. אני מרגישה שמכבדים אותי כאשר מציגים בפני מציאות בלי פרשנות רבה. העדרן של מילים מרגש אותי פעמים רבות יותר מאשר קיומן. אבל כדי שזה יצליח נדרש מינון מדויק. כאן, למרות שמדובר בסופר גרמני, זה לא מספיק מוקפד.

והסיפור, יש לו סיפור. הגיבור הוא ילד להורים שנמלטו מפני הרוסים מפרוסיה

מאחורי השפה הלקונית, החזרות המעצבנות והדמויות שאינן מעוררות שום הזדהות מסתתר עולם שלם, שצריך להשקיע טיפה כדי להיכנס אליו. הסיפור בעיני הוא לא על המצוקה הגרמנית במלחמת העולם השניה ואחריה, אלא במידה רבה על מה שהביא לזוועות ואולי לא השתנה באמת אחרי נפילת הרייך השלישי: נוקשות, חוסר חמלה, התרפסות בפני בעלי השררה, ניכור בתוך המשפחה הגרעינית. ולאורך הספר מלווה את כל אלה הנסיון הנואש לזהות את הילד האסופי