הנס-אולריך טרייכל

הנס-אולריך טרייכל

סופר


1.
"הבן האובד", ספר הפרוזה השלישי של הנס-אולריך טרייכל, יליד 1952, סומן מיד לאחר הופעתו ב-1998 כאחד הספרים הגרמנים החשובים בעשור האחרון. הוא תורגם ל-25 שפות (ובהן גם יוונית, שוודית, הולנדית, קוריאנית, טורקית ואוקראינית; התרגום לעברית הוא ה-26), וזכה לשבחי הביקורת ולאהדת הקהל בכל מקום. בגרמניה הוא נלמד בבתי הספר התיכוניים, והופיע במהדורה מיוחדת במסגרת סדרה יוקרתית המוקדשת אך ורק לפרסום יצירות מופת של הספרות הגרמנית לדורותיה. "הבן האובד" מביא סיפור משעשע, נורא, גרוטסקי ומחריד כאחד, על חייה של משפחה גרמנית בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. העלילה פשוטה, אך היא מקפלת בתוכה סמל לגורלה של גרמניה במחצית השנייה של המאה העשרים ועד היום: במשך שנים היה שם סוד. ילד קטן - שהוא המספר, ששמו וגילו אינם ידועים - בן לאיכרים שנמלטו מפרוסיה המזרחית מערבה בחורף 1945 עם התקרבות הצבא האדום, שומע מאביו סוד שהופך את עולמו באחת: אחיו הבכור, ארנולד, שתמיד סיפרו שגווע ברעב במסע הארוך מהמזרח למערב, בעצם אבד בשיירת הפליטים, ולא מת. ועכשיו הוריו, שבמשך שנים חיפשו את הבן האובד, משוכנעים שמצאו אותו בדמות נער יתום, אסופי 2307 שמו. ההורים יוצאים למרדף אובססיבי לאיתור הבן האובד, ובתוך כך מתמסרת המשפחה למסכת בדיקות אנטומיות, המעידות על צלו המתמשך של הנאציזם בגרמניה גם עשרות שנים לאחר סוף מלחמת העולם השנייה. במרדף הזה הולכת ומתפוררת נפשו של הילד הקטן, הבן החי, האכול אשמה ובושה על לא עוול בכפו. עד לסוף הפתוח המפתיע. באמצעים פואטיים מרעננים להפליא - אירוניה מעודנת, ובה בעת נימה מפוכחת ויבשה במתכוון; ובקול משולב: קולו הגלוי של ילד שאינו מבין את המתרחש סביבו, וקולו המובלע של מבוגר מודע יותר - מגולל הסיפור שלל נושאים, רובם אוניוורסליים ומקצתם גרמניים טיפוסיים: ילדות אבודה, משפחה קמלה, שתיקה בין-דורית, הכחדת האהבה, עקירה, גירוש, טראומה, השפעות המלחמה על הקבוצה ועל היחיד....


סיפורים של סופרים גרמנים העוסקים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה אינם נפוצים פה נראה לי. בעיקר, כנראה, כי יש רתיעה מלחשוב על סבל של גרמנ... המשך לקרוא
25 אהבו · אהבתי · הגב
הבן האובד כתוב מנקודת מבט של ילד החי בצל האבדון של אח שאינו מכיר. כתוב מצוין יש הרבה מעבר לכתיבה הפשוטה לכאורה זהו סיפור עצוב ומריר הספר ... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב
מאחורי השפה הלקונית, החזרות המעצבנות והדמויות שאינן מעוררות שום הזדהות מסתתר עולם שלם, שצריך להשקיע טיפה כדי להיכנס אליו. הסיפור בעיני הו... המשך לקרוא
9 אהבו · אהבתי · הגב
זה ספר רזה. הוא כתוב בשפה רזה, הסיפור רזה וגם, מפאת אורכו (112 עמודים), הוא, פיזית, רזה. שפה רזה אני אוהבת. גם לקוניות. אני מרגישה שמכבדים אותי... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
רשה לי עם ספרים שדנים בסבל הגרמני שלאחר מלחמת העולם השניה. קשה לי לגלות אליהם סימפטיה. ולכן הספר הזה סיקרן אותי ואכזב אותי. הסיפור קטן מאד ... המשך לקרוא





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ