סיפורים של סופרים גרמנים העוסקים בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה אינם נפוצים פה נראה לי. בעיקר, כנראה, כי יש רתיעה מלחשוב על סבל של גרמנים, שאינו בהקשר של השואה שלנו. וגם כי הרבה מהישראלים אינם רוצים כלל להתייחס לגרמנים כאל אנשים שסבלו בכלל במלחמה ההיא. כי מה יכול להיות סיבלם לעומת השואה שלנו? אולי דווקא בגלל מיעוט הספרות בנושא הזה הספר מעניין וגורם לחשוב (אם כי אני בטוחה שהוא לא ישנה את עמדתו המגובשת של איש).
הסיפור מסופר על ידי ילד ששמו אינו ידוע שנולד אחרי המלחמה לזוג הורים שברחו בשנת 1945 מהכפר בדרום מפני הצבא האדום שנלחם בנאצים ועל הדרך עשה זוועות באוכלוסייה הגרמנית בה נתקל - בעיקר בנשים, כמובן. אמו של המספר חוותה אונס (המקרה...) ואיבדה באותו זמן את תינוקם, בן שנה וחצי, ובני הזוג מחפשים אותו מאז בלי הצלחה. הבית בו הם מגדלים את בנם השני הוא בית קודר ועצוב, כשהילד שנולד להם אחרי המלחמה אינו מפצה אותם על בנם האבוד, ומהיותו ילד בשר ודם גם גורם להם לכעוס ולהתאכזב, בניגוד לילד ההוא, האבוד, שתמיד יישאר התינוק הצוחק מהתמונה היחידה שצולם בה, והוא לא יכול לגרום שום אכזבה להוריו. הילד המספר מתאר את החיים המשמימים שנגזר עליו לחיות - חיים של בושה ואשמה, ופחד גדול שמא התינוק ההוא, האבוד יימצא והוא יידרש לחלוק איתו את המעט שיש לו.
הסיפור כתוב מצויין. לעתים קרובות התלבטתי בין לפרוץ בצחוק לבין לעצור את הנשימה בבעתה. הוא הצליח לגרום לי לרגשות סותרים מה שאינו טריוויאלי כלל. בעיקר כי הוא כותב בשפה פשוטה כמו ילד שאינו מבין חצי מהדברים שהוא כותב עליהם, וגם כי אין שום זיוף בכתיבה שלו. יש בו תאור מצמרר של מערכת בדיקות שנעשו לבני המשפחה כדי לבדוק האם אחד הילדים האסופים הוא הילד האבוד. מערכת הבדיקות הזו מכילה גיבוב של "שפה מדעית" שכולה הבל, וברור לאיזה "בדיקות מדעיות" רומז הסופר. יש שם קטע מצחיק, בו בני המשפחה מאחרים 10 דקות לפגישה עם הפרופסור הנכבד המנהל מעבדת בדיקות. "אנחנו רשומים ביומנה" מעירה הלבורנטית "בשעה שתיים בצהריים, ולא בשעה שתיים ועשרה בצהריים" וכשההורים ממלמלים התנצלות היא מודיעה להם שהפרופסור עדיין לא הגיע, אבל הוא יגיע עוד מעט... ויש גם תאור מצמרר של הילד כשבגלל מות בן משפחה הוא נאלץ לענוד סרט שחור על הזרוע: "היה לי מוות על הזרוע, המוות הוא מחלה, הוא היה מידבק ואף אחד לא רצה להידבק ממני..." וגם כאן די ברור למה רומז הסופר.
הספר עניין אותי מאד. גרם לי לחשוב עליו הרבה. מרתק להתבונן על מה שהורגלנו לחשוב עליו בדרך מסויימת, מזווית אחרת.ריתק אותי להבין שבכל הכיאוס המפלצתי שקרה באותה תקופה זוועות מחרידות עדיין נחבאות בצללים, ואשמה, בושה כאב ודיראון הן תופעות מהם סבלו קרבנות רבים משחשבתי, מהאסון הממאיר שהחשיך את המין האנושי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
