הסופר האוסטרי ארנו גייגר מספר על אביו, שמאבד בהדרגה את זיכרונותיו ואת יכולתו להתמצא בסביבה.
“מאחר שאבי כבר אינו יכול לעבור את הגשר ולהגיע לעולמי, עלי להגיע אליו" -
אומר הבן ולומד להכיר את אביו מחדש.
הוא עושה זאת בפתיחות, ברגישות, בניסיון בלתי פוסק להבין מהי החוויה של אדם
שאינו מזהה את ביתו ואת קרוביו, שהעולם הופך למקום זר עבורו.
גייגר מגולל את סיפור חייו של האב, סיפור שהאב כבר אינו זוכר.
הוא מספר גם על אמו ועל אחיו ועל ההתמודדות שלהם עם המצב.
הוא אינו מתכחש לכעסים, למתח ששרר בינו לבין אביו בנעוריו, ולקשיי היומיום,
אלא שדווקא השכחה מקרבת אותם, נותנת להם הזדמנות שנייה.
גייגר מקשיב קשב רב לדברי אביו, שלעתים הם חסרי משמעות, לעיתים פואטיים,
לפעמים מצחיקים ולפעמים מלאי חוכמה.
ספר שתוגה והומור מתחלפים בו, על חיים שלמרות הכול יש בהם משמעות.
ארנו גייגר, נולד ב-1968, חי בוינה ובוולפורט. זה ספרו הראשון המתורגם לעברית.
קיבל את פרס פרידריך הלדרלין לעידוד היצירה ב- 2005, פרס הספר הגרמני ב- 2005,
פרס יוהאן פטר הבל ב- 2008 ופרס פרידריך הלדרלין ב- 2011.