גי דה מופאסאן, כותב פורה שהתחרה בזמן האוזל שלו בשל מחלת הסיפיליס בה לקה, כתב המון, מעט רומנים והרבה סיפורים קצרים ומאמרי עיתונות וביקורות אמנות. ולמה הקדמה זו? משום שקובצי סיפורים רבים התפרסמו בעברית, חלקם עם אותם סיפורים החוזרים על עצמם.
אלא שמופאסאן הוא מופאסאן והוא יודע לכתוב סיפור קצר, אמנות נסתרת לכותבים רבים. 30 סיפורים התקבצו כאן בתרגומה המעולה של <mark>אביבה ברק</mark>, ובסיכום קצר לו הוסיפה והוא בהחל

#
שתי הנובלות הקצרות – בערך שעה קריאה – הנמצאות בספר הזה מאפיינות היטב את סגנונו של זולה. סגנון תאורי, דרמטי, רגשני, עם הדגשות וניגודים חריפים בין א' לב'. (בכריכה האחורית קוראים לזה "נטורליסטי", שתדעו...) הוא מצליח לאפיין דמויות ומצבים באופן דיכוטומי: טוב מול רע, תמים מול דקדנטי, אושר מול אסון.
הקוץ פה הוא התרגום. ניסוחיה של המתרגמת <mark>אביבה ברק</mark> מסורבלים ולא נעימים לקריאה. הספר הזה מוכיח עד כמה חש

ספר זה יצא שנים רבות לאחר מותו של פרוסט, דפי הטיוטה של הספר נמצאו אצל אחייניתו לאחר מותה בשנות ה-80 של המאה הקודמת והספר יצא לאור ב-1987, מעל 60 שנה לאחר מותו של פרוסט.
הספר הוא פרק מתוך יצירתו העצומה "בעקבות הזמן האבוד", אך ניתן לקרוא אותו בנפרד ולקבל רושם על יצירתו של פרוסט מבלי לקרוא את מעל 3000ע"מ של "בעקבות הזמן האבוד". הספר כתוב בסגנון זרם התודעה והוא אוטוביוגרפיה חלקית של יחסיו ההומוסקסואל

ספר מקסים על ידידות ועל אהבה טהורה כמימיו הצלולים של פלג.
ברקע, חיי פועלי חווה נודדים בצרפת הכפרית.
אנשים לא משכילים, אבל מלאי חוכמת חיים ולב גדול.

ולצד כל אלה, ואולי אלה לצידו – הטבע על כל יופיו.
הטבע שהסופר שר לו שיר אהבה והלל.
ולך לא נותר אלא להריח את הריחות,
לראות את המראות,
לחוש כאילו ברגע זה אתה שוכן בתוכו.

אולי לא ספרות גדולה ועמוקה, אבל בהחלט כן ספרות שובת לב ומרגשת.
לא לנ

את גי דה מופאסאן ואת סיפוריו הקצרים אין צורך להציג. הוא תורגם אין ספור פעמים לעברית במשך שנים, בכל התקופות. אני עצמי מכיר אותו כמובן מילדותי ומי איננו מכיר למשל את סיפורו המפורסם "המחרוזת" (סיפור שבעצמו הופיע בעברית בכמה וכמה תרגומים בידי מתרגמים שונים לחלוטין...) וכך גם סיפרו זה עם שמו המוזר עמד אצלי כמה שנים בספריה ופשוט "חיכה לתורו" עד שאקרא אותו...
ובכן קראתי אותו בעונג רב; מופאסאן מעביר אותנ

שתי נובלות של זולא.
הראשונה היא הטובה יותר, עוסקת בצעיר שהיום היה מאובחן כאוטיסט ועם עוד דברים, שמתאהב בשכנה שגרה מולו. השכנה הזו כמובן תהפוך את חייו על פניהם.
יצירה די אפלה, אחת מדמויות הפים פאטל הראשונות בספרות לדעתי, ויכול לצאת עיבוד קולנועי מצוין לסיפור הלילי, הקינקי והאלים הזה, שמרגיש כמו תסריט פוטנציאלי של רומן פולנסקי.

הנובלטה השנייה היא "השיטפון", שעוסקת, ובכן, בשיטפון.
זה מרגיש כמו

שתי נובלות קצרות,
האחת "תמורת לילה של אהבה", מספר את סיפורו הטראגי של ז'וליין, בחור המאוהב נואשות בשכנתו היפה ומתוקף אותה אהבה מסנוורת,
הוא אינו מפעיל שיקול דעת ומבצע למענה מעשה נועז ונמהר.
בנובלה השנייה "השיטפון", מתוארת משפחה מאושרת המגדלת גידולים חקלאיים, הגידולים עולים יפה.
המשפחה מתרחבת, אב המשפחה רווה נחת ואז לפתע, נהר הגארון הקרוב לבית המשפחה,
עולה על גדותיו ושועט לעבר הבתים תוך שהו

פחדתי ועודי מפוחדת להתחיל את 'בעקבות הזמן האבוד'. על כן, החלטתי לקרוא ספר 'אחר' של פרוסט לפני הצלילה לאותו זמן אבוד.
על כל פנים, לא רק שגיליתי ש"אלברטין איננה" גם הוא, למעשה, עוד חלק באותו רומן רחב יריעה (אם כי מבודד בפני עצמו-יחסית) אלה שגם פה הייתי אבודה. לטובה ולרעה.

אתחיל ברע, פרוסט כותב בצורה כמעט בלתי אפשרית לקריאה.בטח ובטח קריאה של רומן. מצדו האחד הוא מתקרב לפילוסופיה אבל הוא לא באמת, י

מה מספר על עצמו אדם נטול זיכרונות?
ז'ורז' פרק חש עצמו במשך שנים כמו פטור משיעור היסטוריה שכל האנושות דשה בו: הילדות. בשל העובדה שלא זכר כמעט דבר משם, וגם לא ממש חש צורך עמוק להיזכר, הרגיש חופשי ממטען כבד. שני הוריו נספו בגיל צעיר למדי, אביו לחם לצד צבא צרפת בתחילת המלחמה ומת במהלך הנסיגה באחד הקרבות. כשנתיים לאחר מכן הובלה אמו לאושוויץ כשהספיקה קודם לכן ללוותו בפעם האחרונה אל אמבולנס של הצבא האדו