מה מספר על עצמו אדם נטול זיכרונות?
ז'ורז' פרק חש עצמו במשך שנים כמו פטור משיעור היסטוריה שכל האנושות דשה בו: הילדות. בשל העובדה שלא זכר כמעט דבר משם, וגם לא ממש חש צורך עמוק להיזכר, הרגיש חופשי ממטען כבד. שני הוריו נספו בגיל צעיר למדי, אביו לחם לצד צבא צרפת בתחילת המלחמה ומת במהלך הנסיגה באחד הקרבות. כשנתיים לאחר מכן הובלה אמו לאושוויץ כשהספיקה קודם לכן ללוותו בפעם האחרונה אל אמבולנס של הצבא האדום. ככל הנראה באמתלה ששבר את ידו. היא העניקה לו כמתנת פרידה חוברת קומיקס.
פרק העביר את שנות המלחמה במוסדות שונים ולאחר מכן אצל דודותיו, כשסביב גיל 13 החל מצייר קומיקס משל עצמו על מקום פרי דמיונו ששמו W המקום מכיל אלמנטים ספרטניים של הערצה לגוף ולכושר. בהדרגה המקום הופך לסיוט זוועתי שאינו רחוק בהרבה מהמודל הנאצי.
באזור גיל 30 וקצת מתעורר פרק לנסות לפענח את סוד ילדותו. הוא כותב באופן מופלא בעיני: "אך הילדות אינה נוסטלגיה, אינה אימה, לא גן-עדן אבוד ולא גיזת זהב, אבל אולי היא אופק, נקודת מוצא, מערכת-צירים שחוטי-חיי יוכלו למשוך מהם את משמעותם... אני חייב להעלות מתהום הנשיה את מה שזמן רב היה בעיני דבר שאין להשיבו: משהו שהיה, משהו שנעצר, משהו שננעל: משהו שהיה פעם והיום איננו עוד, אבל גם משהו שהיה כדי שאני עדיין אהיה".
וכך, במעט מידע שגם בו נוטה לפקפק בכנות פרק למול הקורא, מנסה לשזור את חוטי ילדותו. הבחירה המדהימה של פרק לשזור את פרקי הספר בין עיבוד לקומיקס שחיבר כילד אל סיפור, לבין זיכרונותיו הקרועים מילדותו היא בחירה מרגשת. היא מעידה דבר-מה מהותי, בעיני, על כך שאופיו של הזיכרון אינו נקבע רק בתוכנו, אלא גם באופן בו הוא נמסר ומועלה בזיכרוננו. אולי מעט כמו חלום.
לחובבי פרק המושבעים - ברור שכן.
גם למתעניינים בזיכרון, פוסט טראומה, שואה, ילדות ובחיים עצמם.
ועם זאת, כמו הרבה מספריו של פרק, לא לכולם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
