****





לפעמים, אני חולם על משהו בדיוק כזה. סוף העולם. אפוקליפסה, אבל כזו שתותיר אחריה יותר מאשר מאבק הישרדותי עירום, אלים וצפוי. כזו שגם תפשיט ממני את כל מה שהתרגלתי לחשוב שהוא טעם החיים ותאלץ אותי לשנות את ברירת המחדל המטריקסית שלי ולהתחיל לחיות באמת, לא רק לשוט בשונית המוכרת בתוך להקת הדגים האימתנית הזו, יום אחרי יום אחרי יום, כשמבטי נעוץ בזנבו של הדג שלפני, מתורגל עד זרא בהתחמקות מטורפ

#
זה עוד אחד מהספרים שנקנו בבולמוס מבצעי סוף השנה השווים, בלי להתעמק יותר מדי בתוכנם או באיכותם. חשבתי שזה יהיה עוד ספר אופנתי המתלונן על כך שאנשים דוחים (א)נשים שמנים(ות), מעדיפים יופי חיצוני על יופי פנימי, שבויים במידות גוף דרקוניות ובדיאטות אינסופיות, עד שהם רואים את האור... ובכן – טעיתי. הספר הזה הופך אפל ככל שמתקדמת הקריאה.

הסיפור נע על (לפחות) שני צירים, שאינם ממש מתחברים. האחד עוסק באיש

#
יש סופרות המתארות את דמויותיהן באופן מפורט. צבע השמלה, שם יצרן התיק האופנתי, פירוט האיפור לכל שלביו, תיאור הגוף, הגובה, המשקל, הקוביות בבטן (אם מדובר בבחור). תיאור המשקאות, הסמים, הריהוט... הבנתם את הנקודה.
לא יודעת למה דווקא סופרות מתאפיינות בסיגנון הזה. אולי זה שייך לראייה המרחבית החסרה, המחייבת התמקדות בפרטים כדי להבין את חלקה של התמונה. אולי זה נובע מזמנים עתיקים, בהם היה על המלקטת להבחי

מתוך כל הספרות הגרועה נחת עליי ספר טוב. אוטומטית מה שרציתי לעשות - לכרוע על רגל אחת ולבקש מהסופר שיתחתן איתי, ולא אכפת לי שזאת פדופיליה לשמה.
אוקיי, אולי יש לזה קשר קטן לעובדה שהייתי בודדה בוולנטייז-דיי. “כי זה רק אנייייייי” וחבית הגלידה "שליייייייייי".
צוחקת, אין לי חבית גלידה=.=
אוף, רק אזכור של היימיטץ' (חברתי היקרה בת ה13) העלה לי אוטומטית את אזכור ה20 אקסים (לפחות) שלה@.@
"My loneliness,

אתם מכירים אותה. לרוב היא גבר, לפעמים אשה. יש לה היסטורייה בעייתית - גם ילדות אומללה, גם קשיים רומנטיים. היא מכורה לאלכוהול. יש לה כישרון בלשי ועבר ב FBI. יש לה חתול וגם ידיד נפש שהוא ראש מחלק הרצח, יש לה הורים (מאמצים) אוהבים ומעצבנים, היא סינית ומכורה למתוק. כל פרטי הטריוויה שציינתי על קי סטריט (דוקטור בשבילכם) נועדו ליצור דמות כביכול מקורית של בלשית שונה ומיוחדת. אבל האמת היא שזו דמות דומה להפל

"יום אחד ניכנסתי לחללית וטסתי לכוכב. בכוכב היו הרבה עצים ופרחים יפים קטפתי לי פרי ואכלתי. הוא היה טעים מאוד. אחר כך שיחקתי עם חייזרים חמודים. בסוף ניכנסתי לחללית ונסעתי הביתה. סוף"

"שלום קוראים לי נמרי החזק. אתם יודעים מה קוראים לי נמרי החזק? כי אני חזק מאוד. אני גר ביערות אפריקה ואני אוהב לאכול בשר צבי. אני מאוד טוב בציד. הרבה חיות ביער מפחדות ממני. ממש טוב לי כאן. סוף!"

"שלום אני טרקטור. כ

"כוכבי הכלב" הוא ספר אפוקליפטי.

כאילו. אבל לא באמת. לא ממש.

כי למרות העלילה שמגוללת את סיפורו של היג, שחי עם כלבו ג'ספר בשדה תעופה קטן ונטוש בקולורדו, בסביבה בה רוב בני האדם, כולל אשתו והעובר, מתו ממגיפה, למרות כל זה הספר לא קודר ולא מדכא ולא מעיק ולא משרה על הקורא תחושה שהחיים לא שווים כלום. להיפך, הוא מראה לדעתי שהחיים שווים המון. בספר הזה יש אנושיות וחמלה וחום ורכות ואפילו תיאור כובש של

אח, איזה ספר,יא רבי.
כמו משב רוח רענן באמצע הסהרה.
כמו חטיף שוקולד מריר עם קוקוס באמצע תקופת הצנע.
כמה חינניות ומקוריות ותום ואימה בספר אחד.
תענוג צרוף.
קצת קצר מדי.

בשנה האחרונה הגיעו הביתה כמה ספרי פנטזיה חדשים. רובם של ברנדון סנדרסון, והאחד הזה, של לי ברדוגו.
את כולם קראו הילדים, כולם יושבים בבית על המדפים ומחכים לי שאגיע אליהם.
לסנדרסון אני לא מגיעה כי קצת מיציתי את סנדרסון.
אני מספרת לעצמי שעוד אחזור אליו, אבל ככל שעובר הזמן - גדל הספק שלי שזה עוד יקרה. הוא בורא עולמות עשירים ומפורטים, הוא טווה עלילות עתירות אקשן וטוויסטים, יש לו חוש הומור וכתיבה קלילה