ביקורת ספרותית על מחר ועוד מחר ועוד מחר מאת גבריאל זווין

---

סם וסיידי הם חברי ילדות. החברות שלהם התחילה במפגש בבית חולים בו סם ואחותה של סיידי היו מאושפזים, מול משחק מחשב. בהמשך היא מתבססת על העובדה ששניהם אנשים מבריקים ובודדים ועל האהבה שלהם, גם כמבוגרים, למשחקי מחשב.
הספר עוקב אחרי הקריירה ומערכות היחסים של השניים האלה, ועולם משחקי המחשב לוקח בו חלק משמעותי.
זה ספר קריא מאוד, קראתי אותו תוך לילה אחד, ומעניין לאורך כל הדרך.

***

אני לא מבינה כלום במשחקי מחשב, שיחקתי מעט כילדה, אבל לא הייתי מספיק תחרותית כדי לפתח בזה עניין אמיתי וקצת יותר מדי תחרותית מכדי להנות ולהסתפק בהישגים המאוד בינוניים שלי.
הספר הזה כנראה ידבר יותר לגיימרים, ובכל זאת, גם למי שלא מבין כלום בתחום, הוא מצליח לצייר את העולם הזה כעולם מרתק וצבעוני. האופן שבו הספר מתייחס למשחקי מחשב הזכיר לי את האופן בו אני מתייחסת לספרי פנטזיה: אסקפיזם מושלם, עולם בפני עצמו עם חוקים משלו, תחושת קהילתיות, כלומר תחושת אחווה מסויימת עם חובבים אחרים של הז'אנר.
תהליך היצירה של משחקי מחשב מתואר בספר כתהליך אמנותי, משהו שנולד מתוך חוויות ועיבוד טראומות, חיפוש אחר יופי ודיוק ואמירה.
הקריירה של סם וסיידי נוסקת במהירות מהרגע בו הם מתחילים לעבוד יחד על פיתוח משחק מחשב משותף, משם היא יודעת מורדות ועליות. גם מערכת היחסים ביניהם יודעת עליות ומורדות ונעה בין מחוות גדולות ומלאות נדיבות לאמירות איומות, בלתי נסלחות (שני הדברים בעיקר מצד סם, למען האמת). הסיפור לא לגמרי לינארי, הוא עובר בין ההווה לעבר של שתי הדמויות, הוא נותן הצצות לעתיד בדמות ראיונות של השניים, הוא מתאר את אותה תקופה פעם מהצד שלו ופעם מהצד שלה. כל זה הופך אותו לספר כל כך קריא ומעניין.
אבל…
בסופו של דבר, כשהגעתי לסוף הספר היתה לי הרגשה חמצמצה.
הרגשה שלמרות שהספר עשה הכל "נכון": בנה מתח, בנה עלילה, מתח קווים שחיברו בין העולם האמיתי לעולם הוירטואלי של משחקי המחשב, בין סצנות בעולם האמיתי לסצנות של משחק, הציג דמויות "נכונות" במובן הזה שסם הוא ממוצא מעורב - קוריאני/יהודי, וסובל מנכות, וסיידי היא אישה שנמצאת במיעוט בעולם הגיימינג והתוכנה, כך ששניהם לא יותר מדי פריווילגים, שניהם חווים מצוקות שהקורא יכול לחוש כלפיהן אמפתיה, הציג קונפליקטים נכונים שמניעים את העלילה: תשוקה, אכזבה, ספק ניצול, מריבות על קרדיט וחוסר תמיכה,
למרות כל אלו - משהו בי נשאר… די אדיש.
היו בספר הזה פציעות, מחלות, דכאון, חוסר ביטחון, בדידות, אהבה נכזבת, מתח בין חברים ובין בני זוג, וכל זה היה אמור להיות מפוצץ ברגש ולייצר רגש אצל הקורא אבל הכל נשאר איכשהו שטחי מדי. סינטטי מדי. לא מצליח להגיע לקרביים לא של הגיבורים ולא של הקורא.
תראו, אני בכיינית בדרך כלל, ספרים לא צריכים לעבוד קשה כדי לגרום לי להזיל דמעה ובספר הזה, למרות שהוא תיאר סיטואציות באמת קשות - זה לא קרה.
זה כמובן לא בהכרח אומר משהו על הספר, וגם לא בהכרח אומר משהו עלי. זה פשוט מה שקרה במפגש ביני לבינו.
מכיוון שהוא כאמור כתוב היטב ומעניין, אולי כן שווה לתת לו צ'אנס ולראות אם אתם מצליחים לייצר איתו מערכת יחסים מורכבת ועמוקה יותר מזו שלי היתה איתו.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על מחר ועוד מחר ועוד מחר